כולם מכירים את השיר How I Wish You Were Here של פינק פלויד.
בגלל שם השיר, כמעט כולם, מתייחסים לשיר הזה כאל שיר אהבה, שיר געגוע לאהובה, כמיהה לנוכחות האהובה בקרבתנו.
אני לא מצליח לראות אותו כך, בעיניי זה דווקא שיר נוגה ונוגע, נוגע בדפוסי חשיבה, בפחדים.
זה גם שיר ששואל.. האם אנחנו באמת מסוגלים להתנתק מעצמנו ולשחרר את הפחד ולו רק לרגע, רק בכדי לראות את המציאות כמו שהיא, בצבעים אחרים. באור אחר.. האם אנחנו מסוגלים להתגבר ולחשוב שאפשר אחרת?
בעיניי, השיר מדבר על עיוורון, על עיוורון משתק שנגרם מפחד. עיוורון שגורם לאנשים לראות את השלילי והמפחיד והקר בכל דבר על פני האור, השמחה, הבהירות.. על פני היכולת לקום ולעשות מעשה.. לקום ולשנות. זה לא שיר אהבה, זה שיר כאב.
אני אוהב רגאיי בכלל ואת אלפא בלונדי בפרט. הביצוע, פשוט קסום בעיניי. נגיעות מקצב הרגאיי מהפנטות אותי אבל חמת החלילים שמשולבת בשיר הזה פשוט מצליחה לגעת ולהרטיט אותי בכל נים ונים מחדש בכל פעם.
"
ובכן, אז אתה חושב שאתה יודע להבדיל בין גיהנום לגן העדן?, בין כאב וסבל לשמיים תכולים (לשלווה).?
התדע להבדיל בין שדה ירוק פורח לבין הפלדה הקרה של פסי הרכבת העוברים בו? בין פנים העוטות חיוך לפנים העוטות רעלה?
האם אתה חושב שבאמת תדע להבחין?
האם הם (הפחדים שלך) גרמו לך להחליף את הדמויות הנערצות עליך (מודלים לחיקוי) ברוחות רפאים (פחדים אפלים ומשתקים שאינם מבוססים באמת)?
להחליף עצים רעננים ברמץ לוהט? להעדיף את הנוחות הקרירה (חסרת החום) על פני התלהבות בוערת (אפשרות לשינוי)?
האם העדפת להישאר נעול בכלוב הבטוח שלך על פני לקיחת צד ויציאה למלחמה (על עצמך)?
הו, כמה הייתי רוצה, כמה הייתי רוצה שתהיי פה.
אנחנו בסה"כ שתי נשמות אבודות השוחות באקווריום קטן, שנה אחר שנה.
עוברים שוב על פני אותם הדברים, ומה מצאנו? את אותם הפחדים הישנים.
כמה הייתי רוצה שתהיי פה.
"
