אחד השירים הישראליים הקסומים ביותר בעיניי הוא השיר הזה. עוד מהימים שאסתר שמיר היתה המבצעת היחידה שלו.
ברבות הימים, במסגרת פרוייקט "עבודה עברית". חידשו תומר יוסף ובן הנדלר המוכשרים את השיר הזה בליווי קליפ שאני אישית מוצא אותו מאוד מרגש.
השיר מתחיל עם מכחול וזוג שמשתמש בו לצייר ציור חדש, ציור של עתיד משותף עם טירה איתנה ונחל אכזב.
"הטירה עמדה בראש הגבע, בתוכה נפלו הרבה מילים, שאיש עוד לא אמר. הפרחים שרקו מן מזמור מחמיא לטבע.."
ובסופו
"לא, אין טירה אל תביט עליה, היא איננה. אין מה לרוץ ככה, אין יותר שמיים.
הגבירה כבר מתה, אין נהר בלי מים. עברתי רק כדי לראות."
והקליפ הזה, של האיש המבוגר שחוזר אל המקום בו פעם הכל נראה ורוד ומבטיח והיום "אין מה לרוץ ככה, אין יותר שמיים" והתחושה.. תחושת החמצה. היה יכול להיות כל כך טוב, הכל נראה מבטיח, אבל משהו נהרס :(
חבל לבזבז זמן ואנרגיה ולשקוע במה שהיה, להרבות שנאה וכעס. התחלתי לכתוב את הפוסט עם מטרה, אבל כבר איבדתי את החשק להעביר את המסר.
אני רק אניח את זה כאן, לפחות תהנו מהשיר, אולי גם מלקרוא אותי. מסתבר שיש כאן לא מעט שההגיגים שלי מוצאים חן בעיניהם.
תהנו :)
