נתקלתי לא פעם בהצהרות של נשלטות על אהבה או צורך גדולים באלמנטים מסויימים. הבולט בהם הוא תמיד הכאב!
"אני מכורה לכאב", "הכאב משחרר אותי", "הכאב מזכך אותי", "אני צריכה לכאוב" ועוד שלל הצהרות.
מנסיוני הצנוע {כן, צנוע - לא עשיתי חצי מנשות הכלוב ואין לי שום בעיה עם זה, להיפך}, בסיכומי המפגשים - יש המון שמחה והנאה אבל תמיד מושמטים איזכורי הכאב. כאילו הוא לא היה שם בכלל. וכשאני שואל "מה עם הכאב? למה לא נכתב עליו כלום?" אני נתקל בתדהמה.
לא קל לעמת אשה שמסתובבת עם התובנה שכאב מזכך ומשחרר אותה עם ההבנה וההוכחה שהוא בעצם.. לא כזה חשוב לה. במיוחד לא אחרי תקופה ארוכה של אמונה שכך הם הדברים. ככל שהתקופה ממושכת יותר, זה יכול לטלטל ולהוביל לשאילה של "אילו תפיסות מציאות שגויות אחרות יש לי?" זה יכול לכאוב יותר מכל הצלפה.
לשליטה פנים רבות, ממש כמו להתמסרות. ואם אחת מהן לא מגיעה ממקום אמיתי בתוך הנפש. לא יעזרו כל האביזרים שבעולם ולא יועילו כל ההצלפות להגיע למקום הזה שמרגיש כל כך נכון ויכול לעשות כל כך טוב.
אני קורא שורה מתוך סיכום של מישהי שאני מאוד מחבב "ואני יכולה להגיד שהרוגע שהשרת עליי באותו זמן ממש גרם לי להשתחרר ולהתחבר למשהו שאני שכחתי בכלל שקיים אצלי" ולא יכול שלא לתהות אם שליטה "שקטה" שפשוט נובעת מבפנים לא יותר עוצמתית לעיתים עשרות מונים מכאב.
לא מזלזל בכאב, נהנה לא פעם לגרום לו באופן מבוקר
הכאב עושה לך את זה? באמת? את בטוחה?
אף פעם לא מזיק לבחון את עצמנו שוב
יאללה, חפרתי מספיק.. נעבור לחלק המוסיקלי :)
