יוצא לאור

השיר הזה התנגן היום ברדיו, בסופו של יום העבודה. אני חושב שעברו ארבע שנים מאז ששמעתי את השיר הזה בביצוע הזה בפעם האחרונה. אולי אפילו חמש, לא שזה משנה משהו.
אלה היו ימים טרופים של חוסר בהירות, אי ודאות, סערת רגשות, תקוות, ציפיות, אהבה, תסכול, חששות וכעס. כולם מעורבבים בתוך קלחת אחת גדולה בין גבר אחד ואשה אחת. כל כך מעורבבים וטעונים, שהיה בלתי אפשרי למצוא את קצה החוט שאולי יעזור לפרום את התסבוכת.

בערך כשעברתי את מחלף זכרון על כביש החוף, טום ג'ונס שאג באוזני מבעד לרמקולים את השורה שכל כך הדהדה בי אז:

Fighting fire with fire

ניסיתי להרגיע, כדי שנוכל להתחיל לנסות למצוא פתרון. הסברתי שלא מכבים שריפות עם אש נוספת, זה לא עזר. בדיעבד, אני חושב שאז התחלתי להרים ידיים ולהבין שאני צריך לוותר וללכת. שאני לא רוצה להתמודד כך עם שריפות כאלה בהמשך כשאני מנסה לכבות את האש אך מנגד, האש מקבלת תגבורת ללא הרף.
זה מדהים איך אפשר לפעמים לשכוח משיר, ופתאום, לשמוע אותו אחרי המון זמן, להיזכר בכ"כ הרבה דברים ולהבין כמה רחוקים הם מאחורי. אני לא מצטער על החלטות שקיבלתי, אין בי חרטה. אבל לפעמים אני תוהה "מה היה אם.." ואיך היו עשויים להיראות חיי אם דברים היו קורים אחרת. סתם, כי זה מסקרן.

מפה לשם, השיר הזה הזכיר לי כמה אני מתגעגע להרגיש, לאהוב – מילים שאולי נשמעות לחלק מהקוראים כאן לא קשורות. אבל זה אני, וכזה אני.
אני לא שולט אכזר, גם לא "שולט, אך זר". אוהב יותר את הקירבה והאינטימיות שבשליטה. אולי הייתי קורא לזה "שולט אח" (על משקל "אחי" לחברים קרובים).

אני לא בטוח שאמצא כאן את אהבת חיי, אבל בטח אמצא חברות טובות. כאלה שמחפשות כמוני משהו אמיתי שיהיה מעבר לזיונים. למרות שגם כאלה נראה שאין כאן הרבה. יש יותר מאלה שמחפשים קשרים לא מחייבים.
האמת היא, שלפעמים אני קצת מתייאש מלמצוא את מבוקשי, אבל אני נזכר בשורה הראשונה שלי השיר
Watch out, you might get what you're after
וזה עובר לי. הרי הכל יכול להשתנות ברגע

There's no point in burning down the house