בסופו של דבר, כולם מחפשים אהבה. זה כזה פשוט.
אבל זה כבר לא כזה פשוט להכיר בזה, להודות בזה. לעיתים, קשה לנו להודות בזה אפילו בינינו לבין עצמנו.
מצד אחד, יש בכולנו כמיהה וצורך באהבה ומהצד השני, המילה אהבה הפכה להיות כל כך מרתיעה.
כשהיינו ילדים, היה זה הכי טבעי בעולם לרוץ לאמא אם קיבלנו מכה או סתם רצינו חיבוק וליטוף, קצת חום אנושי ואוהב.
נדמה שהיום, אם יש תחושה שאנחנו מתחילים לחבב יותר מדי. אנחנו נרתעים ונסוגים.
למה בעצם?
אולי כי אנחנו מפחדים להתחייב? הרי אהבה ומונוגמיות הולכות יד ביד אצל הרוב המכריע.
אולי כי אנחנו מפחדים לשחרר את תחושת החופש? למה שנרגיש כמו פרפר קצוץ כנפיים? נרגיש שנלקח מאיתנו החופש לגוון? החופש לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו?
אולי כי מפחיד אותנו שאם נאהב, זה יחליש אותנו?
אולי כי אהבה יכולה להוות סימן לשיגרה שמתהווה לעתיד לבוא?
אולי כי אנחנו חוששים שהצד השני יהפוך את עורו ברמה כזו או אחרת? אולי הוא ישתנה?
אולי אנחנו חוששים שפתאום נאהב את הצד השני יותר מאשר הוא יאהב אותנו?
ואולי בעצם, כל התשובות נכונות?
כן, יש המון סימני שאלה.
כן, אהבה במציאות רחוקה כמעט תמיד מרחק רב מאהבה בסרטים, לפעמים רב מאוד.
כן, לוקח לה זמן להגיע. וכמעט תמיד, אנחנו מבינים באיחור שהיא כבר נמצאת.
כן, אין לנו באמת שליטה עליה.
לאחר שהתגרשתי, חשבתי על זה המון. כן, היו בי גם חששות, לא מעט מהם. הייתי בטוח שלא אהיה מסוגל לאהוב. ואז.. התאהבתי מעל הראש 😄 ממש צחוק הגורל.
אז הפסקתי לפחד, למדתי לשחרר את החשש ולהניח לעצמי להיות פשוט אני. לתת לחום והרגישות שבי (כן, רגישות) לזרום החוצה כשאני מחבב.
רק ככה, בפתיחות אמיתית. אפשר ליצור אינטימיות אמיתית שיכולה להיות מופלאה ומפתיעה. אינטימיות משחררת שיכולה לקחת את שני הצדדים למקומות שלא שיערו שהם קיימים.
קראתי כאן לא פעם סלוגנים והצהרות בסגנון של "אסור לנשלטת לפתח רגשות כלפי השולט שלה"
לזה אני יכול להגיב במשפט אחד, קצר ופשוט: "אתם לא מבינים מה אתם מפסידים"
כשיש אינטימיות אמיתית, כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש, הסיפוק מגיע גם לנשמה
יאללה, חפרתי מספיק :)
