לפני 10 שנים. 5 בינואר 2014 בשעה 18:01
ועכשיו אתה לא רוצה בי עוד.
זה כואב יותר מכל סימן כחול שהשארת לי על הגוף.
הכנסת אותי לעולמך הסדיסטי ואני נשאבתי מרותקת, מסוקרנת.
עוררת בי תחושות ורגשות שלא ידעתי שקיימים בי.
ורציתי אותך כל כך.
היד המנוסה שלך לא תלפות שוב את צווארי בכוח ותעצור לי את הנשימה.
לא תלמד אותי עוד, לא תיקח אותי במסע הכאב. לא תשלוט בי עוד.
מעטות הפעמים שליווית את הכאב בחמלה, בחום.
וההתעלמות.
הו, ההתעלמות הכל כך מכאיבה שלך.
שנאתי אותך על כל הודעה שלא ענית, לילות שלא קראת לי, שילחת אותי הביתה אחרי שעינית את גופי, מבלי ללטף את נפשי.
השארת אותי כמהה לפירורי הפעם הבאה.
רוצה להמשיך הלאה. מוחי מיוסר.
"אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה"
