בדרכי אליו הרגשתי שכולם יכולים לראות את הביריות בולטות מתחת לחצאית השחורה הארוכה.
בימות הקיץ קשה להסתיר לבוש של שפחה.
חיכיתי שיסיים את עיסוקיו ויתפנה אליי.
ברגעים האלו של השקט שבינינו הראש שלי ריק ממחשבות.
ננזפתי על שהחסרתי פריט לבוש שהבטחתי, אך הביריות שתפרתי במו ידיי מצאו חן בעיניו.
אני אוהבת ליצור דברים עבורו, עבורנו.
המכות היו חזקות.
כף ידו הגדולה והעוצמתית סוטרת על לחיי בכוח.
אחר כך במראה ראיתי שיצא לי נים ליד הלסת, אני אוהבת שנשארים סימנים.
הוא צובט אותי חזק.
אין הדרגתיות. הכאב מגיע בבת אחת, ואני לא מספיקה להתרגל.
דמעות עולות בעיניי, אני לא יכולה לעצור את הבכי שמגיע איתן.
הכאב בפטמות אינו כאב של עונג. בניגוד לסטירה, הצלפה או חניקה.
הוא אינו מקושר אצלי לריגוש מיני כלל, זהו כאב צורב.
ניסיתי להתאמן בבית עם אטבי כביסה, אך לצערי לא הצלחתי להפיק מהכאב הנאה כלשהי.
הבטחתי שהפעם אהיה חזקה יותר, שאספוג הכל בגבורה. כמעט והצלחתי.
מתאפקת שלא להוציא קול אבל הכאב כל כך חזק שנפלטת מפי צעקה, זהו קול לא מוכר לי, זר, לא שלי.
זעקת כאב.
היד מתרוממת מעצמה לכסות את הפנים ולהגן עליהן מפני המכה הבאה, אבל הוא מצווה עליי להזדקף.
מספר סטירות מצטלצלות להן על שתי לחיי.
ברצף, אחת אחרי השניה.
אני לא מעזה להסתכל עליו. עוצמת עיניים.
למה?
לא יודעת.
אולי כי זה לא במקום ששפחה תישיר מבט?
אולי מהפחד שעיניי ידברו בשמי? יביעו רצון עצמאי?
אין בינינו הרבה מילים.
ברגעים שאיתו, כאמור, הראש ריק ממחשבות, וכל שרציתי לומר או לשאול נעלם, וצץ מאוחר יותר, כשאני עם עצמי והמחשבות חוזרות.
הוא מושך בשיערי וגורר אותי אל מתחת לשולחן העבודה.
אחר כך, כשאתלבש, אביט בסיפוק על כמה שיערות אדמוניות שלי שנשארו על הרצפה.
אבל שם ,למטה, על ברכיי, אני יודעת את מקומי היטב.
בתחילה מתוך אי נוחות, חשש.
וכשהנשימה מסתדרת לאחר שהתקצרה מפאת הבכי הקל, אני מתחילה להתעורר יחד עם הזין שלו, שכבר ער לגמרי בפה שלי.
אני אוהבת את הריח שלו כל כך קרוב אליי.
אני ממשיכה למצוץ גם כשהוא מוציא אותי והולך לכיוון המגירה.
אני רואה שהוא מחפש משהו ולא יודעת מה.
הפחד חוזר לחלחל. אני לא יודעת מה מחכה לי. זהו פחד נטול התרגשות. נטו פחד.
הוא מתיישב על הספה, ואני נעמדת מולו. מפשיל את שמלתי ומוציא טוש אדום.
הוא כותב עליי.
מסמן אותי.
אני נרגשת. זה כל כך מחרמן אותי, כי אני שלו.
אני לא יודעת מה כתוב שם. גם כשהוא הופך אותי ומסמן את ישבני באדום, אני לא מסתכלת על גופי.
רק כשאגיע הביתה ואפשוט את בגדיי אראה כי סימן אותי כרכושו בלבד.
אני זונה ושפחה.
אבל שלו!
אושר מציף אותי, גאווה.
זכיתי בו שוב.
ושוב כאב חד, ושוב דמעות.
ומציצה שמלווה בזרע ודמעות. הזרע שלו, הדמעות שלי.
הוא שולח אותי לשטוף את פניי.
ושם במקלחת מתחשק לי לבכות בקול.
זהו בכי של פורקן, של הקלה. בכי טוב.
חוזרת ומתיישבת מולו, מסדירה נשימה, מחזירה שליטה עצמית.
מישירה מבט.
נרגעת? הוא מוודא. מהנהנת.
ובבית מצטלמת עם הכיתוב היפה שהשאיר לי, שולחת לו תמונות לסוף שבוע טוב.
החרמנות גואה בי ואני מספקת את עצמי.
מתלבשת, שותה קפה ויוצאת לעבודה.
הסימן בטוש האדום עדיין עליי.
