אני בד הקנווס ליצירות האמנות של האדון.
הוא צובע אותי בשלל גווני הכאב.
שלו ושלי.
אני הכלי לפורקן ייסורי האדון האמן.
אני שם להכיל את זעמו ולהקל עליו את יומו.
משתדלת לספוג בגבורה אך זה לא קל.
ההצלפות החזקות מעלות דמעות.
אני שם עבורו, לא עבורי.
זה כל כך כואב שאני מתקפלת ונופלת.
הוא מרים אותי.
אני גועה בבכי. בקול רם, חזק, מרטיבה את חולצתו.
אני מבטאת את כאביו באמצעות כאבי.
אפס, כלום, עפר לרגליו – זו אני בשבילו.
מילים שמצליפות יותר מכל אבזם חגורה.
ומכריחה את עצמי לזכור –
אני שם עבורו, לא עבורי.
יוצקת משמעות למרווחים שבין המילים, שבין הסימנים.
מוצאת את החשיבות שבי, המהות שלי.
אני אפס, אדוני, אני הכלום שלך.
שומעת את ההקלה שבנשימותיו, ונפשי מתרוממת.
אל תשעה ליבבותיי, אל תרחיק אותי מעליך בשאט נפש.
אל תקשיב למילות התחינה והחרטה שאני עשויה להשמיע כשאתה משתמש בי.
אני כאן עבורך, אדוני, לא עבורי.