האדון לקח אותי למסע הרפתקאות במחוזות אחרים.
מסע מפחיד, מרתק, מסעיר ובלתי נשכח.
גבולות נפרצו לבלי שוב.
זהות נופצה, ונבנתה שוב מחדש.
את שטעמתי לא אוכל לשכוח, או לחזור אחורה.
עיניים פקוחות לרווחה.
"שתי אותי"
תודעתי משתנה, ואני מאבדת את זהותי.
אני נותנת אמון מלא באדון שלי.
הוא יודע מה טוב בשבילי ואני מצייתת.
הפחדים נעלמים אט אט, ואיתם מגיע הרצון לרַצות.
רצון עז לעמוד במשימותיו, שהופכות לייעודי.
זה קשה.
הגוף מתנגד, רפלקסים עולים ואיתם הדמעות, גם הן רפלקס מותנה אצלי.
והוא סבלני אליי, אני רואה שהוא מעריך את הניסיון.
אסירת תודה על שאינו דוחק בי.
שנינו יודעים שבפעם הבאה אוכל להכיל יותר.
"מסיבת התה"
שני גבולות היו לי, שעבורם מילת הביטחון יועדה.
את שניהם ניפץ האדון ללא היסוס.
אלוף קשירת חבל השיבארי הינו אלוף בהתרת קשרי הפחד שלי.
מעולם לא התנסיתי במין שאינו זוגי.
סירבתי בתוקף לרעיון, מתוך הידיעה והאמונה שזה לא בשבילי.
האג'נדה שלי, שנוסחה בקפידה ודוקלמה פעמים רבות, שטחה את הטענה כי תשומת לב צריכה להיות ממוקדת רק באדם שמולי ואין צורך להרבות בהסחות דעת של אנשים נוספים.
כמו הגבול הראשון שלי, להתייצב עירומה בצהרי יום מול דלתו, גם לגבול הזה קדמה הכנה.
האדון לא צריך לעשות הרבה. הוא אומר מה עומד לקרות.
וזהו.
הרעיון מזעזע אותי בתחילה, ואני מסרבת בתוקף.
אין סיכוי, לא יקרה.
בפעם הבאה שיבקש, אני שולפת את המילה שלי.
לא רוצה!!
ואז בבית, הדמיון עובד.
מדמיינת את הסיטואציה שדרש.
מנסה להכיל את דפיקות הלב שמתעוררות עם הפעלת הדימוי הויזואלי במוחי.
מנסה להשקיט את השאלות והלבטים.
בהדרגה הדמיון מתבהר, ולפעמים הוא אפילו הופך למעורר מינית עד שמגיע השלב שבו אני מבקשת בעצמי מהאדון את שכל כך התנגדתי לו בתחילה.
באותו הערב בטחתי באדון שישמור עליי.
הוא הסביר לי מה עומד לקרות, ואיך להגיב אם לא נוח לי.
הפחד הגדול שלי הוא מעצמי.
שלא יהיה לי טוב, אבל כדי לא לאכזב את האדון אספוג מבלי לומר לו, רק כדי שיתגאה בי.
זהו פחד מהידיעה שאני עומדת לעבור חוויה שלילית.
"חתול הצ'שייר"
לראשונה האדון ושפחתו נראו בציבור.
לראשונה חוויתי את יחסו כלפיי בחברת אנשים.
זו היתה תחושה משכרת.
ההצלפות הפומביות, ההורדה על ארבע ומשיכתי בשיער לחדר השינה.
האיסור לדבר עם אנשים אחרים מלבדו. להישיר מבט.
איני יודעת כמה אנשים נוספים היו בחדר או איך הם נראו.
איני יודעת מי נגע בי.
אדרנלין מטורף, ריגוש ברמות שאי אפשר להסביר.
אני שלו, הוא עושה בי כרצוני, ושומר עליי.
הוא כל כך שמר עליי באותו הערב.
מבטינו נעוצים.
לא עניין אותי הגוף שעליי או בתוכי, כשידו של האדון אוחזת בי ולא עוזבת.
ובניגוד גמור לאג'נדה המטופשת שבניתי לעצמי, תשומת הלב שלי היתה נעוצה בו ורק בו.
בהוראותיו, קולו משרה הביטחון, מגעו.
זו היתה התמסרות טוטלית שלי אליו.
יושבת עליו עירומה כשמסביבנו זרים.
אני לא רואה אותם. לא שומעת. זה רק אני והאדון שלי.
זו המהות.
נשאר החיוך, הרבה אחרי שהגוף עזב.
"מלכת הלבבות"
אינטימיות עצומה היתה בינינו בערב ההוא.
הכל הרגיש נכון ומדויק.
אינטימיות שנמשכה כשחזרנו בשעת בוקר מוקדמת הביתה, כשהוא מחבק אותי ורוחץ אותי ואומר לי שהייתי שפחה למופת.
הלב עומד להתפוצץ מאושר, גאווה, סיפוק.
