עבר זמן מאז הבטתי בגבר בעיניים נוצצות.
מוחי ותודעתי ריקים ואני זקוקה לגבר שימלא אותם בנוכחותו.
מהותי תכיל במלואה את מהותו, הוא יהיה הסיבה והתכלית לכל מעשיי ומחשבותיי.
אני מתרגשת רק מלדמיין אותי מסבה למישהו אושר. מספקת את צרכיו.
רוצה לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, להגיש לו את הקפה בדיוק כמו שהוא שותה, בטמפרטורה הנכונה, להסיר את נעליו בתום יום עבודה ארוך ולעסות את גופו הכואב והעייף. לדעת לשתוק כשהוא טרוד וכועס, לדעת לעודד ולפרגן כשהוא נוסק.
ולו יכולתי להקדים ולדעת את רצונו לפני שיביע אותו, או אז לא היה צורך בבקשות או דרישות. הכל נעשה כדברו. ושנינו שבעי רצון.
אני המשענת, הבית, המחסה. איתי הוא הכי אמיתי.
****************************************************************************************************************************
השיגרה שוחקת. מעייפת. וכן, הכל נוח וטוב ומתאים בדיוק למידות.
וחסר הניצוץ בעיניים שוב. הוא כבר לא מרוצה.
ולא משנה איך היה בהתחלה, פתאום חסרים הפרפרים, הציפייה למשהו אחר, למגע אחר.
אין לו לאן לשאוף כי כל רצונו מתמלא מיד. הסיפוק הופך לחיסרון. אין אתגר כי אין התנגדות, אין עניין כי הכל טוב.
וכמה אפשר לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה? לשחזר ימים טובים יותר? זה כבר לא מתאים לו.
ואת, החוקית, רוצה את מה שהמאהבת מקבלת - מהותו, תשומת לבו, יחסו, מתנותיו, תשוקתו.
הוא לא רוצה בית יותר, ואין לך תכלית עבורו.
ריגושים בשקל תשעים.
ואיתך זה כבר אבוד, ובהדרגה את מתרוקנת ממהותו כי הוא לא רוצה ולא צריך אותך.
ואין למי לדאוג, את מי לרצות, לטפח, להכיל.
את ריקה.
.
.
ועכשיו לכי תמצאי מישהו אחר להיות בית עבורו.
(בדיה, לא מחיי)
