במקרים רבים יוצאים מקורבים של חשוד בפלילים (או מוסר) להגנתו בפומבי.
בנאום חוצב להבות ובכל אמצעי מדיה אפשרי, הם חושפים את קרבתם לחשוד ומעידים על אופיו הנינוח, תרומתו הגדולה לקהילה ומסירותו הבלתי נלאית. מהללים את פועלו לאורך השנים.
בדרך כלל מדובר בקומפלימנטים השמורים למתים. או לקדושים.
לרוב נלווה לכתב ההגנה הזה גם המשפט "אני מכיר אותו כבר X שנים ומעולם לא ראיתי אותו עושה Y"
ואני לא מדברת על טוקבקיסטים שיש להם דעה על כל דבר והם חייבים להביע אותה. אלו אין להם כבוד והוא לא מונח בשום מקום. הכוונה למקורבים.
***
זה תמיד נעים לחשוב שאתה יודע הכל על מישהו קרוב. מכיר את הבעות הפנים שלו בשלל מצבי רוח, יודע מה מעצבן אותו ומה גורם לו לחייך, מכיר את תגובותיו, חוש ההומור שלו, רגישויותיו.
***
נכון, אתה באמת מכיר אותו. ויודע עליו לא מעט.
אבל האם אתה באמת מכיר אותו, על כל רבדיו?
האם לא ייתכן שאתה מכיר את הצדדים המוארים שלו, אלו אותם הוא בוחר להציג לך?
***
לכל אחד יש צד אפל.
לא כולם חושפים אותו בפני הקרובים להם, לעתים בגלל בושה או חשש שיישפטו על מחשבותיהם, או לא יובנו כראוי. לעתים לא מעוניינים לשתף כי יש כוח וקסם בשמירה על סודיות. לעתים זה גם לא חוקי, ורק המגלומניה מאפשרת את המעשה האסור.
לא חסרים סיפורים על אנשים שתדמיתם עמדה בסתירה מוחלטת לפועלם.
הבת של השכן ממול, הסטודנט השקט והביישן, מלח הארץ.
מישהו באמת יודע מה עובר להם בראש? למה הם מסוגלים בהינתן תנאים שיאפשרו להם לבטא את האופל?
***
אז מה רציתי לומר בעצם?
זה טבעי שנרצה להגן על קרובינו כאשר הם מותקפים.
זה טבעי שנסנגר עליהם כשכל העולם נגדם.
זה טבעי שנרצה שיידעו עליהם את מה שאנחנו יודעים.
אבל איך נוכל לקבוע עבור אהובינו מהן אמות המוסר והמצפון שלהם?
איך נוכל לומר על מישהו ש"הוא לא הטיפוס ש...", כי העובדה היא שכן, הוא כן.