הנושא, משום מה, עלה כבר בפגישה הראשונה.
״אני קצת מעופפת לפעמים, עיניים סקרניות שרוצות לקלוט הכל, אז לפעמים, כשהומה, כשלא מרוכזת, הולכת לאיבוד.״
רוב הגברים שגילו את הפרט הקטן הזה עליי, פשוט צחקו ואמרו שחמודה, לא ייחסו חשיבות.
הוא לא.
הוא הרצין, אמר שזה לא אחראי מצידי,
ואני בתוכי חייכתי וחשבתי שצריכה רצועה.
זה נשכח.
זמן רב לאחר מכן, כשכבר הייתי מספיק בשביל שאיקרא ״שלו״,
לקח אותי איתו לעיר הזו, שבחוץ לארץ.
היה פסטיבל גדול, המון צבעים ומוסיקה.
הייתי מוקסמת.
הוא ידע, אז הזהיר שלא אעזוב אותו לרגע.
עמדנו כך, אני עם גבי אליו, ידיו אוחזות חזק במותניי, צופים בתהלוכה.
הוא אמר שהוא הולך לקנות לנו שתייה, ושלא אזוז ממקומי. הבטחתי.
לאחר שנעלם משדה ראייתי, פרצה בקהל תגרה, שני גברים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, רבו על מקום. זה היה כל כך קרוב אליי ונבהלתי, ניסיתי לצאת מתוך ההמולה למרות שאסר עליי, אך בתנועה חדה ומהירה של אחד הרבים, נפגעתי בצלעות. נפלתי לרצפה וחיבקתי את עצמי, מבקשת להיעלם אל תוך הכאב, בקושי נושמת.
לא מעט סובבים פנו וביקשו לעזור לי, אבל נופפתי בידי, זוזו, אל תיגעו. הרמתי את עצמי וזזתי הצידה.
ורציתי אותו.
כמו שזקוקים למים, לאויר, הזדקקתי לו שם, אבל גם קצת פחדתי משובו.
חזרתי למקום בו עמדנו קודם, והוא היה שם. מהר פציתי את פי כדי להסביר וביד אחת ליפף אותי אליו, אבל הרגשתי שזה רגעי, הרגשתי בזרוע שלו כעס, במבט שלו אכזבה. זה לא פייר, חשבתי לעצמי, זו לא אשמתי, שיננתי שוב ושוב.. זו לא אשמתי!
כשהוא הרפה ממה שהיה אמור להיות חיבוק, תפס לי בקצה הקוקו ומשך אותי למטה, ״משהו נפל לך,״ הוא אמר, ובין הצפיפות ירדתי על ארבע. חיבקתי את רגלו. הוא לא עזב את שיערי. ״יופי, מצאת,״ ומשך חזק למעלה.
הרגשתי את גולת העלבון בגרון, את הלחות בקצוות עיניי.
״זו לא אשמתי,״ העזתי ללחוש.
״ובכל זאת תיענשי על זה.״
אני לא אשכח כמה שנאתי אותו באותו רגע, השנאה בערה לי מתחת לעור.
חלפה בראשי מחשבה לברוח, וידעתי שאין לי לאן. אך עם זאת, לא הצלחתי לנשום עמוק ולהשלים עם הצפוי לקרות.
התחלתי ללכת. ממנו. ולא האמנתי שרגליי צועדות נגד כיוונו, שגבי מופנה אליו. הוא מיהר לתפוס באמתי, ולתוך אוזני לחש
״לא כדאי לך,״
שיחררתי את עצמי מאחיזתו והתחלתי לרוץ.
הגעתי לחדר שלנו במלון וזרקתי את עצמי על המיטה. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם לפני כן, בכי מהבטן אל הגרון אל העיניים. חיבקתי כרית, שתיים, ספגתי בהן את הדמעות, כאב לי בחזה, לא מצאתי מנוח, הלכתי לשטוף פנים והסתכלתי על עצמי במראה.
עיניים נפוחות בכחול של ים,
שפתיים רוטטות באדום של דם.
הכרחתי את עצמי להסתכל על עצמי והבכי גווע. נשארו רק פנים עייפות וגוף רפוי, שלא מסוגל להחזיק את עצמו.
המחשבות שלי השתוללו,
הלב שלי התפוצץ מרוב אהבה לבן-אדם שאוהב אותי בחזרה, ודרכיו כואבות כל כך.
הרצתי בראשי קשרים מהעבר, עשיתי השוואות זריזות, התרפקתי לשניות אחדות על זמנים שהכל היה אחר, על עצמי כילדה שהאמינה בכל ליבה שאהבה זה הכל בחיים, על כמה שאני דפוקה ואיזה גבר דפוק יש לי. שני דפוקים, שלא מאושרים בלי.
ידעתי שהוא יחזור בקרוב, ולא ידעתי מה לעשות. לחכות לו מוכנה לקבל את עונש, לארוז מזוודה ולבקש לעבור חדר, להיות אדישה, אולי מסכנה ומתחננת, על המיטה, על הרצפה, להכנס להתקלח.......
החלטתי לנעול את הדלת, וכשהוא יבוא, לא תהיה לו ברירה אלא שאני אכניס אותו.
נכנסתי למיטה והתפשטתי, נשארתי בתחתונים ועצמתי את עיניי.
כששמעתי את הידית מנסה להסתובב, קפצתי אל הדלת, בדרכי אליה הוא כבר הספיק להכות בה.
הוא נכנס כמו רוח סערה למרכז החדר.
סגרתי את הדלת ונשארתי דוממת מושפלת עיניים.
לתגובה הזו ממנו לא ציפיתי.
״אני לא יודע מה לעשות אתך,״
״אז אל תעשה..״ בקול שבור אמרתי.
״את לא מבינה שאני לא יכול? אני מתרפן מזה אבל זו האמת,לא יכול!״ קולו כבר היה רם.
״לא יכול שאת עושה משהו למורת רוחי ולא להגיב. ׳פעולה-תגובה׳, ככה הראש שלי עובד, ככה אני רגיל, זה מה שאני יודע, רק ככה אני יודע.״
זו הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו כך. מתוסכל, עצבני, חסר אונים.
כל כך רציתי לגשת אליו וללטף אותו, לעטוף את ראשו, להרגיע אותו. לרגע אני לשלוט במצב, לקחת ממנו את התחושות הרעות.
״אז זה מה שיהיה,״ אמרתי.
״תעשה בי מה שתרצה״, הבכי שוב הגיע,
״תעשי בי מה שתרצה, אני שלך, רק בבקשה, אני מתחננת״
יורדת על ברכיי,
״בבקשה תן לי לחבק אותך לפני, תן לי להרגיש את החזה שלך על פניי, תן לי לשלב את אצבעותיי בשלך, אני לא יכולה יותר להרגיש לבד, בלי מגע אוהב, בלי חום ממך, אני ממש ממש ממש צריכה כרגע את החיבוק הכי חזק שיש לך לתת לי ואפילו יותר.״
ראיתי שהוא נאבק, ידעתי שבראשו החלק הזה צריך להגיע אחרי הפורקן הנפשי והפיזי שלו עליי. אחרי שיצאה כל האנרגיה שהצטברה.
הוא התיישב על המיטה.
״בואי.״
לפני 12 שנים. יום שני, 14 ביולי 2014 בשעה 20:07