ייסוריה של המידה הטובה

״את תבואי אל סיפי. ואקחך אל ביתי.״

כך אמרת לי פעם.
אז למה מרגישה כאילו פורצת, לא מוזמנת?

״פתחי רגליים״
סטירה בירכיים הפנימיות.
סוגרת.
״פתחי.״
אני נוזלת.
מורידה ראש.
סטירה מעירה אותי,
בידו תמהיל של הרוק שלו והדמעות שלי.
אני זולגת.
אני חלשה, רפויה,
אין טעם להילחם.
מתענגת על כל רגע שאני שייכת למוח המופרע שלו.

הייתי רוצה לשיר לך שיר, שאני כתבתי, לך,
אבל הוא טרם נכתב. קשה לי להכניס את הרגש והמחשבות לתבניות של בתים ופזמון, על חרוזים מוותרת מראש.
מגיע לך לדעת כמה אני מפחדת מעצמי כרגע, כי לא רגילה שמישהו כך בראשי. מגיע לך לדעת שאני מתעוררת בבקרים אחרי לילה במחיצתך, אתה אפילו לא מודע. בבקרים האלו נחמץ לי הלב, כל זה לא קרה.
זמן רב עבר מאז שפינטזתי על מגע חם, על שפתיים רכות, על ידיים שילטפו אותי, מאשר פינטזתי על סקס, כאב, השפלה.
הכל היה קל יותר לו היית חופשי. לו היית פחות מסומם, לו היית רואה מה שאני רואה, לו היית פתוח לדבר איתי על הכל. תאמין לי, אני בשבילך, לא מסוגלת לומר לך.

״אמרו לה לגשת

אמרו לה לשכב

לחצו לה בבטן

הרביצו בגב

אמרו לה

ילדה אין לך מקום בעולם

אמרו לה

ילדה את פנים אחרות מכולם״

בעייתי, כל פעם מחדש, להתחיל להסביר, כי כשאתה אוסף אותה לראשונה, אתה מגלה שחייבת לשבת מאחוריך, לא יכולה מקדימה, מפחדת, זוכרת התנגשות משאית.
היא מאורגנת, צנועה מבדרך כלל, מנסה לשמור על עצמה קצת. היא מחייכת ואתה ישוב ברכב. היא מתרקבת לצד שלך, אתה פותח חלון, היא מתנצלת, אבל לך לא משנה, היא תשב לידך. אבל, לא קשור אליך, תבין, היא בחרדה. אתה מבין, אבל אתה אומר לה, שעכשיו היא אתך, והחלטת, היא תשב לידך. החיוך נמחק לה, והיא על סף להסתובב ממך, אתה רואה זאת בעיניה המושפלות. היא עומדת ושקטה. אתה מורה, כנסי לידי. ושוב חיוך מתנצל ואתה מתחיל להתרגז. היא מבטיחה שבדרך חזרה תנסה, אבל בבקשה, עוד קצת בטחון, גם ככה קשה, פגישה ראשונה, רועדת, ועכשיו גם פנים מול פנים עם טראומה? עדיין לא.. אין סיכוי, אתה אומר לה, לא מרפה לא מוותר לה. היא מנידה בשלילה ואתה עוד רגע מאבד אותה. אתה יוצא מהמכונית. אתה כל כך גדול לידה, ולא רק במידה, אתה מרגיש אותה מתכווצת לנוכחותך. מרים את ראשה דרך הסנטר, מחייב מבט בעיניים. מבט בעיניים. מגע קלוש בקצות האצבעות.. מלטף מצח.. היא עוצמת עיניה.. מרגיש אותה מרפה, היא שלך.

חדר. 

האור מעומעם.

אני לא לבושה.

הוא כן.

חדר.

סודי.

מאובזר לכבודי.

אני בתנוחה שהורה לי.

החורים מופנים כלפיו.

נוטפים לי.

הוא לוקח את הזמן.

נותן לי לחכות לו,

להשתוקק לחוש אותו בתוכי.

הכל זז לי.

עומדת-רוכנת לפניך,

בשבילך למענך אדון ליבי.

העיניים הבהירות שלך מאחוריי נעוצות בכל חלק בגוף שטרם נצבע.

אמן שלי.

זה עוצמתי יותר עכשיו מתמיד.

הלב שלי,

מקריב עצמו כקורבן עבורך בעלי.

ואתה לוקח כשנותנת לוקח גם כשלא.

אין לך מושג עדיין כמה אנחנו מחוברים.

הצורך המטומטם הזה בסטירה עכשיו.

לסתום לי את הפה כי העזתי, להוריד לי את הראש כי הגזמתי.

בכוח.

גרירה דרך השיער הארוך שלי, נקרעת לי הקרקפת.

מגיעים ויורק על פניי מורח לאורכי.

מעמיד,

שוב הסטירה שאני צריכה.

אני כל כך בשוק וכל כך מחוייכת ואתה נחוש למחוק לי את החיוך מהפנים.

איך הפעם תבחר לעשות זאת?

כבר שנים שאני ״מחזיקה את ידו״ בכל צעד בחייו. בכל משבר בכל שמחה. נוסעת שעות כדי להפתיע אותו, כי החברים קצת משוגעים והמשפחה קצת מפורקת. אז אני שם. בין הבודדים לידם מרשה לעצמי לעשות שטויות , לשיר ברצינות, ליצור משהו.

ועשיתי טעות לפני שנתיים, ואחרי אלפי תחינות סלח.

אתמול נפל לו אסימון מזורגג, ״סלחתי מהר מדי״.

אז למה כל זה? איך משליכים חברות בן רגע? באמצע הלילה לפני השינה, בשורה נוראה.

בא לי להגיד, שילך לעזאזל, איזה שקר שזה יהיה..

ורק המחשבה, ״אני כנראה עושה לו רע אם מוותר עליי״, גורמת לי לשחרר.

וקמה בבוקר,

ועוד מילים דוקרות, הפעם ממישהו אחר, יקר.

שוב שגיתי?

שוב לא הבנתי נכון?

שוב מילה לא במקום?

שוב רגע של חוסר תשומת לב?

להתחיל לשנוא את עצמי שוב?

מוזיקה

אורות

שתייה

עשן

רוקדת

שמחה

כיף לי

אחד

בא

לידי

מחייכת

נצמד תופס לוקח מכאיב 

נבהלת

לא מוכנה

מנסה להעיף

הוא לא מבין

מה לא בסדר