פעם, הייתי בוכה לפני השינה, כי הייתי הולכת לישון לבד. בלי שיחה מתוקה ונשיקה חמימה וכפית עוטפת. הייתי חולמת על הגבר שיבוא לי, על מה אתן לו והוא לי. על החיוכים שלא יוסרו מפנינו, על הזיפים שאלטף לו. על שעות בדשא עיניים בתוך עיניים, מרותקים, מתאהבים כל רגע שוב, יותר עמוק, יותר קרוב, יותר אמיתי. יד שלובה ביד, טובעת בתוכה. לכל יד טבעת זהב. אפילו לריבים של אוהבים ייחלתי. על ויכוחים שהתפרצו במטבח נדדו לסלון ונפתרו בחדר השינה.
אבל התגברתי. גדלתי. הקשבתי לאחרים והכרחתי את עצמי ללמוד לא לרצות בזה כל כך, כי אחרת זה לא יבוא. שמעתי משפטים כמו ״זה יבוא ברגע שהכי פחות תצפי לו״, ״אל תחפשי בנרות״, ״רק כשתנתקי קשרים מהעבר, יהיה לבחור חדש מקום בחייך״.
כך שיננתי לי וגם חייכתי בכוח כי יש תקווה ואני צריכה להיות רגועה, הרי מגיע לי להיות נאהבת יום אחד, וגם, לא נעים להגיד אבל בסופו של דבר כמעט כולן מוצאות- גם טיפשות ומכוערות ממני. גם ניסו להסביר לי שאני צריכה להתפשר. אז ניסיתי, אבל הנטייה הראשונית שלי תמיד התגלתה כמדוייקת.
ואז, במקום אהבה, התחלתי לחפש משהו אחר... פעם קראתי לזה מזמוזים וסקס. היום אני יודעת שזו עוד דרך להרגיש רצויה, נחשקת, (נאהבת).. וזה אף פעם לא סיפק או הספיק, משהו היה חסר.
ואז, הבנתי שיש סוג של גבר מאוד מסויים אליו אני מתחברת. קוראים לו אלפא. והוא תמיד רוצה להיות מקום ראשון ותמיד רוצה להחליט ולהוביל ולהוכיח את עצמו ואת גבריותו ולכבוש. לכבוש.
וגיליתי, שיש יותר מאלפא אחד, ושמשום מה, לרובם אם לא לכולם, יש חולשה אליי. הם תמיד קולטים שאני בשבילם.
ועד מהרה צברתי תהלוכת זכרונות בראשי, חלקן טובות חלקן פחות.
הייתי מפנטזת ללא הפסקה, על התנוחה הבאה, האביזר החדש, התלבושת שתחמיא לי, המשפט שיפיל אותו מהרגליים, הגבול שייפרץ.
אבל עכשיו, לא, זה לא מספיק לי,
לצד סטירה חייבת ליטוף,
והשיוך? רוצה להרגיש אותו לא רק דרך רצועה.
ובעיניים שלו? רוצה כמיהה אליי, רוצה כמעט הערצה, הערכה.
רוצה להסתובב בעולם ולדעת שיש לי אל מי לחזור, אל זרועות שיאחזו בי חזק.
הגיע הזמן.