ייסוריה של המידה הטובה

מפחיד אותי לבוא אליך,

ועוד יותר מפחיד ללכת ממך.

מפחיד אותי לקרוא אותך,

ועוד יותר מפחיד השקט שלך.

לירוק עלייך

לדרוך עלייך

להשתין עלייך

להצליף בך

להשפיל אותך

למשוך אותך

לגרור אותך

לדפוק אותך

לשרוט אותך

לא כואב

לוחש לי באוזן

זונה

טינופת

אפס

כלבה

שרמוטה

כלום

זבל

שרלילה

כן כואב

זה כבר מתחיל להעליב. לפגוע. זה בגללי. אני נתתי להם הכל.

הם רוצים עוד.

בלי בושה מבקשים. בכל מיני דרכים.

טמאה.

בבית במרפסת בחושך חשבון נפש שמחפש נחמה.

צלקות חיצוניות הן לא צלקות פנימיות. הן שונות. צלקות פנימיות לא רואים ואין האפשר להוכיחן. לכי תוכיחי שפגעו בך לכי תוכיחי שנשרטת והצטלקת ושמה שאת אומרת ושאיך שאת מתנהגת הם תוצאה של העבר. זה לא סימן כחול ולא פצע קטן ומדמם. זה בפנים. הלוואי שהיית רואה פנימה. בגלל זה צריכה שיכאב בחוץ. להוציא את שכואב בפנים. אמרת מילים קשות ופוגעות והוספת שאם לא היו הן אמת לא הייתי נעלבת. קשה להשלים, לא מוכנה לקבל שאלו ניצנים של מי שאני, ואבוי מה יקרה אם אתן לעצמי להשתחרר ולעשות את כל העולה ברוחי. אם אני לא מצייתת זה כי צריכה להיענש, לא כי לא מכבדת אותך. 

  אם מישהו רוצה שתלכי כי פגעת בו, מה אמורה את לעשות? להתלבש, לארוז תיקך בזעם ולעמוד ליד הדלת שייקח אותך משם? או אולי אפילו לצאת לבדך מדירתו? אבל את לא רוצה ללכת. את רוצה להישאר להילחם שיבין שאכפת לך כי אם הוא זורק לך מילה על פרידה ואת מתנהגת בדרמתיות ומאפשרת לו להוריד את המסך בניכם, את לא עומדת על מה שאת רוצה. אבל את בכלל לא רגילה לרצות. להחליט. זה התפקיד שלו, לומר לך מה לעשות, ועכשיו הוא אומר לך די. הוא לא רוצה. חצי ישבן על הספה חצי ישבן נעמד. מבולבלת שכמוך. לציית? הוא לא נותן לך יותר לצלול בתוך עיניו, הוא רק מסיט ממך מבט מאוכזב. את לא מכירה אותו. איך מחזירה אותו אליך רק לרגע, בידיעה שבקרוב את זו שעוזבת.

טוב. להלן קישור לסרטון. בין המעטים שתפסו אותי. בין היחידים שכואבים לי פיזית.

אם הייתי רוצה לחוות אותו בעצמי? לא בטוחה. אם הייתי רוצה להיות חזקה כמוה? אין ספק.

המסכה של הבחור הורסת קצת, והוא לרגע לא עדין איתה וזה שובר לי את הלב עליה.

ובכל זאת הוא כובש. הוא רע.

שריטה עמוקה.

לא ידעתי

מבקשת סליחה

לא חשבתי

אבל זו לא סיבה טובה

תסלח לי

מבקשת ממך מחילה

תאמין לי

רק אותך רוצה

זה היה טיפשי

לא שווה את השתיקה

זה מחמיא לי

שגם אני בראשך

לא האמנתי

שזו תהיה תגובתך

זה מלטף אותי

עד שאספוג עונשך

מעכשיו

הכל רק שלך

רטט הודעה משה אותי מהחיבוק המוכר שלך.  

התעוררתי מבינה שחלמתי.  

נעצבתי.    

המשפט עומד לי על קצה הלשון מחכה להיפלט והוא רק שלך הרגש הזה רק בשבילך יש לי מזה בלי שאוזל.  

אני אוהבת אותך יהב.  

ויסלח לי השם שכתבתי את שמך.    

אוהבת את הזרועות החלקות שלך ואת בית החזה שלך המכיל את ראשי.  

אני עייפה מלאהוב בלי לפעול מתוך האהבה הזו.  

הגורל צורח עליי-איך פספסת, ועוד נתתי לך שתי הזדמנויות.

האם אני הבחורה הצעירה ההיא? החדשה? האטרקטיבית? 

שאתה שולח לה הודעות כי יודע שתענה לך במילים מגרות?

האם אני הכלבה שאתה יודע שתוריד על ארבע והיא תלקק אותך?

האם כשקמת בבוקר לבד, קפצתי לראשך מהסיבה הנכונה?

האם אני כלל של כניעה, סקסיות, נשיות, חורים,

או אולי מצאת בי תוכן, שיח וקירבה..?

אולי אצלך בעצם החור ואני האדמה שממלאה?- או אולי רק יריעה שמכסה?

אני בין הירוק בהרים ואתה בין הבניינים בערים

״נורבגיה״, קראת לי.

נורבגיה שלך.

שני לבבות.

איך מפרידים בניהם עכשיו?

שני לבבות חמים אדומים שרופים..

היו חבוקים,

עכשיו נקרעים.

שני לבבות

לב שלו לב שלה.

נתן את ליבו נתנה את ליבה.

שני לבבות הכי קרובים כל כך רחוקים עכשיו.

שני לבבות.

פועמים זזים מרגישים דופקים.

שני לבבות.

עצובים.

יודעים את החוקים.

צועדים לקראת ונסוגים.

נזהרים.

אהבתי את ליבך.

אתה בליבי, הבנת?

שמעתי אותה אומרת,

ותהיתי לי... מי האבא הזה עליו היא מדברת?

אולי היא מבית שמרן ופרימיטיבי בו מילת הורים הייתה קודש קודשים?

אולי זה אבינו שבשמים שוכן צופה בה והיא הולכת אחרי מצוותיו?

ובשיגעוני הוספתי אב לו אני מייחלת. 

אבא שאני בוחרת לי. אבא שיאמץ לו אותי לבת.