ייסוריה של המידה הטובה

הבנה קשה.....

האם יודעת שנועדתי לקשר עם גבר דפוק בגלל שאף שפוי לא יקבל אותי..?

אצליח להכיל כל טירוף של בן-אדם, העיקר שיהיה מוטרף ממני?

צריכה את האישור שלו, שאני בסדר. למרות הכל. ראוייה לאהבה.

הרי מי ייקח אותי עם ידיעות על מעשיי מחשבותיי חטאיי מהעבר?...

מי ייקח בחורה משומשת כל כך.. מי יראה לב ונשמה מאחוריי גוף חבול ועיניים מתגרות..?

איך ברגע אני צפה מחוויה טובה

וברגע שוקעת עמוק לתוך תהום של פחד אמיתי להיות דחויה ולהרגיש טמאה...

איך מעבירים בכלל כאלו מחשבות סבוכות..

סליחה סליחה סליחה סליחה

 

 

״אני ישנה וליבי ער״

קטעי קטעים של הבזקים מאמש.

איך כל כך מהר מרגישה כל כך שייכת.

זה הרגיש לי טבעי, להיות שם.  

מביט בי בעיניים הכחולות האלה שלך, שהסתכלו על נשים רבות לפני בואי ועוד תסתכלנה על רבות אחרי לכתי.  אבל גם חייכת.  

הבועה התל-אביבית שלך קסמה לי.

סופגים לתוכנו חומרים שישכיחו את הדאגות מהראש ואת הכאבים מהגוף.  

כל מילה שכתבת אמת. כל הבטחה בין שורותיך קיימת.

הכאבת לי. כמו שהייתי צריכה. כמו שהיית צריך. 

הלשם כך התכנסנו?  

יודעת שאני לא שלך. יודעת שהכינויים המשוייכים בהם השתמשת, זמניים.

יודעת ומתענגת עליהם כל עוד יכולה.  

הנסיעה אתך במכונית שמאפשרת לראות את השמים הכהים.

״שמים״, אמרת לי. לא להגיד.

המונולוג שהקראת לי בקול הבס הבוער שלך.

היריקה שירקת על פניי ומרחת, החגורה שקיפלת והנפת על עורי.

הקערה שאילצת אותי ללקק ממנה כמו כלבה.

השאיפה הצורבת שקירבת אל פי הנפוח מאיברך

כשקשורה לתיקרתך בחבליי שעשועיך, בחוטי החלטותיך, נתונה בידייך.  

מעיף אותי ממך בסטירה ומקרב חזרה בחיבוק. גורר אותי ומקלל אותי וקשה לי לשמוע.

רומס את כבודי.

בבוקר כשרק פוקחת עיניי אתה כמו חיה טורפת מתנפל עליי כובש אותי בועל אותי בכל גודלך וחוזקך.

לא שלך אבל מסומנת-אם אתפשט תראה מה השארת בי.  

אז מילה שמהדהדת בי....

-תודה-

דמיינתי שאתה חוטף אותי.

באתי מרצוני והחלטת להשאיר אותי כאן,

בדירה הגדולה שלך בין ציוריי הדיכאון שלך.

דמיינתי שאתה יוצא ומשאיר אותי אזוקה למיטה עם תחת כואב ולב דואב.

דמיינתי שהחלון שפתחת כשעישנו, ננעל.

דמיינתי שהשארת את הנייד שלי במרחק שמיעה ממני אך לא במרחק נגיעה

שאשמע כמה כולם דואגים ולא יהיה לי מה לעשות, חסרת אונים שכמותי.

דמיינתי שחטפת אותי וזה היה דמיון מגרה.

לא רוצה יותר לראות את המוות מול העיניים שלי חולף לו רודף אחריי מבקש שלא אהיה כאן יותר פחד אלוהים תשמור עליי יש לי עוד הרבה להספיק אני צריכה להתפלל מחר אתחיל פעם עשיתי את זה והאמנתי וזה עשה לי טוב רציתי לעשות לך טוב אז בחו״ל אתפלל אשמור עליי על חברותיי אני מפחדת אני רוצה לחיות אני מחזיקה בחיים האלה שומע מפחדת לא רוצה שוב להיזכר לא רוצה לראות צהוב ותכלת צבעים של סירה טביעה מים בכל מקום אין אוויר אומרת שלום מבינה שנגמר ואז תאילנדי עם חולצה ורודה ושיער ארוך מציל אותי

התיתן לי הכבוד להיות שק חבטותיך?

התיתן לי הכבוד להיות רופאה למכאוביך?

התיתן לי הכבוד להיות סופגת תיסכוליך?

התיתן לי לראות את השברים בעינייך,

את העצב בתנועותיך,

את העייפות בנשימותיך?

התיתן לי הרשות להיות לך יותר מכל זה?

למרות שחשבתי שלא.... אהבתי את ההתעסקות האובססיבית שלך בחדשות- באינטרנט, בטלוויזיה, אהבתי שצחקת כשקראתי לזה שעת קודש. כי אכפת לך מהמתרחש בארץ ובעולם. אהבתי שלפני כל נסיעה בדקת שמן מים ב״פרארי״ שלך, כדי שנגיע בשלום ליעדינו. אהבתי שעצרת לטרמפיסטים אבודים בדרכים ופיתחת שיחה ונתת להם להרגיש בנח.  אהבתי את ה״הלו״ שלך שתמיד עורר אותי, תמיד נשמע מאושר. אהבתי שאתה מוקף חברים ושלא משנה איפה נהיה, תכיר איזה ״ידידי״ אחד, שלא ראית הרבה זמן או מכיר דרך ״ידידי״ אחר שלך. אהבתי שסידרת את המיטה כדי שיהיה כיף להיכנס אליה כשנשוב, או יותר נכון כשתשוב. אהבתי שהייתה לך סלסילת פירות מלאה בפינת האוכל מתחת לזרקור. אהבתי שבכל פעם שנכנסתי לביתך, סובבת אותי, כופפת, ונכנסת אליי. 

 

היום אני אדומה.

לק אדום.

שמלה אדומה.

אדומה מבפנים.

בוערת.

אחרי לילה של חלומות

חזיונות

בדיות

חלום

חבל שהתעוררתי לגלות שזו איננה המציאות

הייתי מאוהבת בך בשלישית

לא היית חילוני כמו פעם פעם

ולא היית דתי כמו פעם

היית נקי מקטגוריות וקיטלוגים

היית הנפש שאליה כל כך התחברתי

חיבור על טבעי

איך אתה מעיז ללכת לי ככה

איך אתה מנשק וסוטר לי ומשלח אותי לדרכי

איך אתה כל כך מחזיק את עצמך

איך הזיפים שלך נעמו לי

איך העיניים שלך ליטפו אותי

איך המילים שלך תסכלו אותי

קצת שונאת אותך עכשיו קצת שונאת

לשכב לבד משובללת בעצמי

מרטיבה את הכרית והשמיכה

לחיים אדומות מלהט שחורות מאיפור

אין לי חיוך לתת לך עכשיו

אין לי כח אפילו להתרומם

העיניים שלך... 

כוכבים של הטבע

התגעגעתי אליהן מביטות בי

האצבעות שלך...

גבעולים של הרגש

התגעגעתי אליהן צובטות אותי

 

כל מה שייצא מזה הלילה זה פאקינג לייק.

שרועה עירומה בתוך כף ידך הגדולה.

מתחתיי לבה חמה.

אתה אוחז לא אוחז בזרועי.

מרגישה שנשמטת ורגע לפני אתה מציל אותי.

עוד הטחה כואבת

עוד מילה צורמת

עוד פנטזייה מוחרמת.

אחת אחרי השנייה אוזלות ממך לתוכי.

שלך ולא שלך. 

לתמיד? לעכשיו? עד הנסיעה?

הולך ובא

נותן לי במירמה.

הלוואי שהשמיטה תהיה בתוך עננים רכים.

הלוואי שבתום הנפילה אצנח היישר לתוך חול חמים וים אינסופי.

בלי לדעת שהפלת אותי כדי שאגיע לשם.

 

כששיר כועסת על מישהו, היא מוודאה שהוא יודע. היא לא עונה לו. היא נותנת לו להתחנן. לרדת על ברכיו אם צריך. הוא צריך לספק לה תשובות טובות להתנהגות שלו. ואולי, היא תשקול, למחול לו. היא תירק אש מהעיניים שלה ותגרום לו לשקשק מפחד. 

 

כששירה כועסת על מישהו, היא גם כועסת על עצמה. יודעת שמשהו לא בסדר ותוהה אולי גם היא פה טועה. היא תנסה לדובב ולפייס, ולמרות העלבון, תמחול.

 

שיר שומרת על עצמה.

 

שירה לא.