ייסוריה של המידה הטובה

אני מכירה אותך עד לרובדים העמוקים שלך. אכיר בלי שתכיר לי את הילד שבך שלא חווה ילדות. את הבגרות שנכפתה עליך.  אכיר אותך בשלב בחיים אחרי שעשית את כל השטויות, אחרי שניסית את כל התרופות, אחרי שהפסקת לעמול על להשתנות ולהבין מה לא בסדר בך. אחרי השלב בו היית ציני כלפי עצמך. בשלב ההשלמה עם מי שאתה ועם כמה שאתה קשה. עם המסקנה שאף אחת לא תוכל להתמודד אתך. לא תכלא את הפרא. למרות שהיית רוצה כתף להניח עליה ראש בסופו של יום, או לחי שתספוג את מכתך כי אתה צריך לפרוק. אבל אתה ויתרת. ולא, הו לא, זה לא מבטל את הנשים בחייך. יש הרבה. מתחלפות כמו פולי קפה במכונת טחינה, מוציא להן את כל הנוזלים עד שנסות על נפשן. מאוכזבות. לא ממך. מעצמן. שלא היו מספיק יפות שנונות ומיוחדות כדי לכבוש אותך. הן תנסנה כל פעולה שאולי תעזור להן לקדם את עצמן. הן תתגנדרנה לכבודך במיטב הלבוש התחתון כהעליון ובשפתיים משורבבות ועיניים מתחנחנות תמננה בפניך את פילוספיית חייהן בתקווה שתרגיש את החיבור הפנימי איתן. ואולי תנסנה הפוך על הפוך. "תזרוקנה" על עצמן סריג אפרפר וקוקו מרושל וסיגריה בפה ששונררה מחפיסתך. ידברו על כמה שלא אכפת להן מכלום ומאף אחד ולא תיתנה לך להרגיש מיוחד לרגע, מתות על החיספוס שלך ולא תגענה להבנה שזה בדיוק מה שאתה לא רוצה שיאהבו בך. מעטפת. אני לא אתן לך להסתגר באפלולית דירתך, אתעקש על לפתוח חלון. תנשום. אני אתן לך להתרגל לאט ובזהירות לדמות החדשה בחייך שתבוז לכל מה שלא אמיתי בך, כל מה שאתה עושה שבעצם רחוק ממך. דמותי. אבוא אליך חשופה ורגועה כי יודעת שאני שייכת לך. ומאוד איזהר ממך. מאוד אפחד. כבר מעכשיו מפחדת. כי אולי לא תדע שגם אתה, שלי עכשיו. אלטף אותך בכל הזדמנות, אעריץ את האדמה שעליה דורך, אשלים עם החלטותיך כי אתה הבוס שלנו. אתה גבר שאוהב אישה ואני אהיה אישה שאוהבת אותך. וכמה טוב וטבעי, ככה כואב ואכזרי. הטורים יהיו גבוהים, התהומות יהיו עמוקים. יגידו לי להתרחק ממך, שאני לא פורחת לידך, שאני מוגבלת. שאני מפוחדת, וזה אומר שאני לא בטוחה באהבתך. וגם לך תסתננה מחשבות שאתה מכאיב לי יותר ממה שיכולה להכיל, שמגיע לי מישהו קצת יותר שפוי ממך שידע לתת לי הכל במינונים הנכונים. אז במודע או לא מודע, תבחן אותי. תעמיד אותי בפני מצבים לא אפשריים. תמתח את הגבול אבל אני לעולם לא אברח. תמיד אבכה מולך. לא אצא לרחוב להתאוורר. לא אטרוק דלתות. אבכה לידך. לא בכי זועק על הריצפה ובקשה לרחמים. בכי עצוב. בכי עייף. ואתה תתחרט ותמהר לאחוז בדבר שכמעט איבדת. אני אקבל אותך בכל פעם מחדש. 

 

 

פעם היה זמן לחשוב. היינו מתעוררים בבוקר וחושבים על סדר היום, על חלומותינו מליל אמש,  במקום על מי סימס התקשר צייץ שלח מייל עשה לייק כתב תגובה בזמן שישנו. היינו הולכים לשירותים וקוראים בדפים מעץ ולא בדפי אינטרנט. היינו נמצאים במקום וממצים את הרגע דרך עיניינו ולא דרך עין עדשת המצלמה. היינו מחכים בתור לרופא ומפתחים שיחה עם האנשים שסביבנו, ולמרות שכל אחד סיפר על צרותיו וריחם על עצמו וחיפש מעט אמפתיה, זה לא היה מנוכר. היינו נוסעים בתחבורה ציבורית ושומעים בכי של תינוק ושיחות שקטות בין היושבים ואם מישהו היה שואל אותנו מהי התחנה הבאה, לא היינו צריכים למלמל התנצלות ולהוריד אוזניה ולבקש שיחזור על השאלה.  לא הכל רע בקידמה הזו. הבעיה שזה משאיר רבים מאחור. הפשטות נדירה.

אבא אמר לי לכבוד יום הולדתה המתקרב של אחותי הקטנה והיפה, שהלוואי שהוא היה יכול לקנות  לה מכונית. וגם לי כמובן. לא גדולה ולא קטנה. אולי ירוקה. איכותית. אבל שלא תוציא עיניים לאנשים. הוא אמר לי שמאז שהוא ילד הוא אהב לנגן ולרכב על אופניים ושמדהים אותו שהוא עושה זאת עד היום ונהנה מכל רגע. הוא אמר לי שהיום יש לו יום חופשי ומזג האויר מקסים. והוא אומר תודה על כל רגע. הוא אמר לי שעכשיו כשגדלנו, והוא ואמא עסוקים בנו קצת פחות, הוא כאילו מכיר אותה מחדש- הוא קרא לזה ״אביב״ ביחסים. הוא אמר לי שאחותי ואני עמודי חייו. אהובים ויציבים. הוא אמר לי שבילדותו הוא קיבל הרבה תמיכה כלכלית ופחות רגשית. ושצריך אמצע. ושהוא יודע שאצלינו הקיצון הוא לא הכלכלה אלא הרגש. הוא אמר שהוא מעדיף את הבית מלוכלך בגלל חיות מאשר סטרילי מחסרונן. אמרתי לו שזה לא מובן מאליו שאב ידבר כך עם ביתו. והוא אמר שאחותי ואני נשמות גדולות ושהוא אוהב ומעריך אותנו כבנות אדם מעבר להיותינו בנותיו. ושהוא יודע שזה הדדי וזה מה שמציל אותו תמיד.

 

היי שקטה/רחל שפירא

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר פורחת שושנה.

 היי שקטה כמו לא עברת אף פעם

כמו לא היית צרימה בנוף המטופח

כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם

כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה, כמה אפשר לשטוח

את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח

כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

 

 

זה לא שאני אור/אריק ברמן

זה לא שאני אור, את באה ממקום חשוך.

ואני לא כזה נכון, פשוט את רגילה הפוך.

אם תסתכלי בתוך עיני ותראי שם משהו טוב חולף,

אל תופתעי אם תגלי שזה הטוב שבך שמשתקף.

 

מי זה שדיבר, גרם לך להרגיש קטנה?

ואם הוא גבר שיבוא לדרך אצלנו בשכונה.

שימי פה את הראש ותני לעצמך קצת שקט,

אל תספרי לי מתנות, בקרוב תוכלי גם את לתת.

 

(...כן, זה מתאים, ואתה יפה, ואתה יכול ללכת ככה...)

 

 

זה לא אכפת לי שאת השירים כולם מכירים. ולא אכפת לי גם לחלוק אותם. למרות זאת הם שלי.  שני השירים שכתובים על פתק בארנק. שני שירים שפותחים את ברז הדמעות ופותחים בליבי דלתות ומחבקים אותי חזק. לפעמים שיר מחבק במקום איש. אני מעדיפה איש. ברקע נשמע שיר. ביחד.

יש לי בקשה.

תרשה לי. 

אפשר להישבר בבקשה?

וואו. מה קורה לי בימים האחרונים. כמה מחשבה כמה רגש כמה סערה.

כמה כמיהה לעבר, כמה ציפייה לעתיד. כמה ויתור עצמי.

כמה אוהבת. כמה אדישה. 

נלחמת מחייכת בשבילך.

כמה גדול היית בשבילי.

כמה שורפת לי הקנאה. כמה שורף לי כששורף לך.

פתאום לא כואב בחוץ כואב בפנים.

היא האישה הכי יפה בעולם. עיניי תכלת זכוכית ושיער בלונדיני קצר ומעוצב. ציפורנייה המשוייפות משוכות בלקה סגלגלה. צווארה, ידיה ואצבעותיה, מעוטרות תכשיטי זהב עתיקים. כשמתקרבים, ניתן להריח את הבושם הורדרד שהתיזה על עצמה בבוקר.

היא האישה הכי חכמה בעולם. בשיחה איתה אפשר לקפוץ בין נושאים ולהעשיר את הידע בלי לחוש בכך בו-ברגע. על היסטוריה ומקרא וספרות ופוליטיקה וטבע. אם לא תדע היא תשובה לשאלתך תמהר לספרים או לאינטרנט למלא את תהייתך, שנהפכה גם לתהייתה. היא תשב ותסביר בסבלנות ומקוריות את שלא הבנת.

היא האישה הכי חינוכית בעולם. גידלה וליוותה מאות אם לא אלפים של ילדים ונוער. בבית יתומים באנגליה ובבתי ספר שניהלה. תמיד יהיה לה מה לומר על מעשייך. תתן לך חיזוק אך גם הערות כשצריך. תדרוש ממך לסחוט מעצמך את כל יכולותייך. ולא תעזוב אותך באמצע.

 

סבתא שלי.

היא מדלגת לעצמה ברחובות שטופי שמש עם חיוך וזר פרחים. היא תמיד תהיה אדיבה לסביבתה ותמיד תפגוש מכר בדרכה.  

לו״ח השנה שלה מלא בתכניות שכוללות תיאטרון, מחול, קונצרטים, הרצאות, שיעורי התעמלות, פגישות עם חברות, עם משפחה. אורחים, טיולים, מוזיאונים, סרטים תערוכות.

היא הכי חזקה בעולם. עומדת בקשיים. מתמודדת עם עולם שמשתנה מול עיניה כבר שנים. 

סבתא שלי היא הכי צעירה. בנפשה. בגופה. בבריאותה. בהיגיונה. היא לא מתחברת לזיקנה. היא נושמת בצער עמוק  על חברים וחברות שנופלים ונופלות ונקברים ונקברות סביבה. 

היא לא מוכנה. וזה ייקח עוד שנים. ואמן תזכה לראות נינים.

הלוואי שאהיה כמוה.

״כנראה שיש שני סוגי אנשים בעולם. ישנו הסוג שפשוט חי את חייו, מרוכז ברגע ובמה שיש לעשות בו. כשמגיעה אהבה, הוא מחייך אליה ונותן לה להכנס, אבל לא יוצא מכליו באמת. הוא היה מסתדר גם בלעדיה, אבל נחמד שהיא הגיעה.

 

וישנו הסוג השני, הסוג שלי, שכל החיים מרגיש שהוא מתגעגע למישהו שעוד לא פגש, שמחכה כל הזמן לרגע שבו הגעגוע ייפסק ומישהו ייכנס בדלת. אנחנו סוג בעייתי, הסוג השני. מחפשים משמעות בכל מחווה קטנה. צלצול בדלת, זר שעובר מולינו במעבר חצייה, מלצר שמחייך - הכל סימנים, הכל אופציות שצריך לבדוק. אולי פתאום, לך תדע, יגיע מישהו וייפול בדיוק לתוך החור שלנו בלב.״

 

(יואב בלום)

זה הפוסט הרביעי שהתחלתי לכתוב ברבע שעה האחרונה. הכל מתפקשש. יש פה חברים שממש שופכים את הלב ומציינים כל עובדה שבא להם בלי להיות יצירתיים, חורזים, סופרים, משוררים, מתוחכמים, שנונים, עמוקים, מרגשים . פשוט שופכים. אני מנסה להתנער ממבנה הכתיבה שאני רגילה אליו. 

רוב היום אני מחוייכת. חיוך אמיתי, נשבעת. אבל, ולרוב זה לקראת שינה, מזדחלת לה עצבות. עצבות שמביאה עימה השראה. דמיון. שיר בלב. שיר שאני שומעת בלופים וללופים מצטרפות איך לא-דמעות.

יש לי גוש כמו אז. מחנק בגרון. אני רוצה להיות מאושרת. 

גוש כמו אז. פחד של מוות כשהייתי קרובה לשמיים. כשהמים כמעט בלעו אותי וכשנשמתי הערכתי את החיים.

גוש כמו אז. פחד מאובדן כל מה שמוכר ויקר לי כשהוא קירב אותי לשמיים כי מסתבר שיש אלוהים והתחלתי להתפלל יום וליל.

אני כן רוצה להיות קרובה לשמיים.

 

שרפתי את עצמי במו ידיי.

 

 

 

במו ליבי.