ייסוריה של המידה הטובה

אבא אמר לי לכבוד יום הולדתה המתקרב של אחותי הקטנה והיפה, שהלוואי שהוא היה יכול לקנות  לה מכונית. וגם לי כמובן. לא גדולה ולא קטנה. אולי ירוקה. איכותית. אבל שלא תוציא עיניים לאנשים. הוא אמר לי שמאז שהוא ילד הוא אהב לנגן ולרכב על אופניים ושמדהים אותו שהוא עושה זאת עד היום ונהנה מכל רגע. הוא אמר לי שהיום יש לו יום חופשי ומזג האויר מקסים. והוא אומר תודה על כל רגע. הוא אמר לי שעכשיו כשגדלנו, והוא ואמא עסוקים בנו קצת פחות, הוא כאילו מכיר אותה מחדש- הוא קרא לזה ״אביב״ ביחסים. הוא אמר לי שאחותי ואני עמודי חייו. אהובים ויציבים. הוא אמר לי שבילדותו הוא קיבל הרבה תמיכה כלכלית ופחות רגשית. ושצריך אמצע. ושהוא יודע שאצלינו הקיצון הוא לא הכלכלה אלא הרגש. הוא אמר שהוא מעדיף את הבית מלוכלך בגלל חיות מאשר סטרילי מחסרונן. אמרתי לו שזה לא מובן מאליו שאב ידבר כך עם ביתו. והוא אמר שאחותי ואני נשמות גדולות ושהוא אוהב ומעריך אותנו כבנות אדם מעבר להיותינו בנותיו. ושהוא יודע שזה הדדי וזה מה שמציל אותו תמיד.