עכשיו אל תחייך, עכשיו תכעס. עכשיו אל תלטף, עכשיו תלעס. עכשיו אל תשאל, עכשיו תצווה. עכשיו אל תהיה רך, עכשיו תהיה קשה. אם יש לך מטענים רגשיים, פרוק עליי. תן לי להרגיש שהמכות הן בשבילך. תרפייה לנפשך. תבין שכשאתה קשוח ולא מוותר, אני מעריכה אותך יותר. תבין שהווניל לא מתוק לי, אם הוא לא חולק את מקומו בגביע עם שוקולד מריר. תבין שבקרוב כשאצא למסע, אפגוש את המטיילים החביבים שלא יידעו מאום ממה שמתחולל אצלי בפנים. שאהנה אם אקבל מכה באצבע הקטנה של הרגל באכסנייה או אישרט בזרוע באמצע טרק. כי אולי במשך מספר חודשים זה יהיה הכאב הפיזי היחיד שאחוש. ואולי, אם יכאב לי בלב, ארשה לעצמי לשלוף ציפורניים ולנעוץ בעורי כדי לא לשכוח שזו התרופה שלי. אין זמן, תבין. אז כשאתה איתי תאזוק אותי תקלר אותי תצבוט אותי תמשוך לי תזיין אותי תרסן אותי תחנך אותי תלקה אותי תעניש אותי תנשך אותי תאיים עליי תאלף אותי תסטור לי תגמיר אותי תאלץ אותי תשתמש בי תקפיא אותי תשרוף אותי תקשור אותי תחנוק אותי תדרך עליי תסמן אותי וכן אני לא טיפשה ויודעת שאצטרך שתחבק אותי תקשיב לי תצחיק אותי תכיל אותי תנשק אותי תלטף אותי תלחש לי תרגיע אותי תרדים אותי תשקה אותי תקלח אותי תאמץ אותי תעטוף אותי תשקיט אותי תכיר אותי תשאל אותי תבין אותי. אני זוכרת לילות חמים שבאתי להופיע בפני זרים. מופע פרטי. קטן. צנוע. עם קצת יין ובשבילי מים. חיכיתי שבירבורי הנימוס של ההתחלה יגוועו ואוכל להסתובב עם הגב אליכם, להציג באפלה את תחתוני התחרה שהולבשו רק כדי שיוסרו. ששני הפלחים הצעירים יבצבצו מבעדם וייגרמו לכם לרייר ולחכות לתור שלכם. כל מה שנותר זו מכת הפתיחה שתשבור את המתח ונבין שכולנו בני אדם. טובים. חוששים. בעלי סטיות. בעלי רצונות. בעלי סיפור חיים שלא תמיד צריך לחשוף אפילו אם הוא מרופד בצמר גפן.