ייסוריה של המידה הטובה

כואב לי בלב.

כשזרמים של עצב או של שמחה מחלחלים לתוכי, המילים הכי עמוקות צפות.

אני לא שולטת אבל בכל זאת חשוב להיות עם יד על הדופק.

אני לא מחליטה אבל רוצה לדעת מהן האפשרויות.

אני לא מדברת אפילו כשהגאג לא בפי.

אני רוצה שיהיה לי נח אפילו אם אתה מביא אותי לקצה.

אני רוצה שתשתמש בי לצריכך אבל שתראה אותי.

כשנחיתת המכה צורבת על עורי, אני רוצה לראות את זה מבחוץ. 

כשעומדת על ארבע והחגורה לידי אני אוחזת בה כחבל הצלה.

אומרים לי שגם אני אצטרך לתת מכה יום אחד. לא, לא לעצמי.

אני קצת שובבה אבל מצפה לחמלה.

כל הכבוד לכן,

נשים שפחות כלבות זונות חורים.

אתן אמיצות. איך סופגות מכה אחרי מכה?

גיבורות.

תלמדו אותי לנשום עמוק ולא לוותר לעצמי. לקבל כל הצלפה באהבה ולחכות בשקיקה לבאה.

פיסות האגו היחידות שלי לא יגידו את מילת הביטחון. אייבב ואתחנן שיוריד הילוך, במקום.

כשמסתכלים מהצד קל לחשוב ״קטן עליי״, אבל במציאות, זה פשוט כואב. פשוט כואב. ואת מתחילה לחשוב.. מה לא בסדר איתי? אני אשכרה על ארבע חוטפת מכות. איך אני לא רוצה שזה ייפסק? למה אני זקוקה לזה? ולמה הוא זקוק לזה? מה לא בסדר בו? איך הוא מכה ככה אישה? איך הוא ברגע יוצא ממעטפת המתיקות והטוב לב והופך לשולט? בעל קול תקיף וחוסר עדינות.

אני אוהבת שאני ככה. לא הייתי מחליפה את עצמי. 

אני רוצה מזה עוד. לפרוץ עוד גבולות, לחוות הרכבים אנושיים מגוונים, להשתמש בצעצועים נוספים, במקומות חדשים. 

אני לא אוותר בגלל שכואב. ובגלל שלפעמים קצת מרגישה דפוקה. 

אני אצליח. פעם הבאה ובכל שאר הפעמים. 

אני אהיה ואולי כבר עכשיו, אחת מאותן נשים אמיצות ומקסימות ונפלאות שנותנות את עצמן, מפקידות את עצמן בידי אדם אחר, שאני מאוד מקווה שיודע להעריך. 

הכלוב צריך להיות בית חם. אל תכניסו לתוכו שקרים ורפש. בחוץ יש מזה בשפע.

לפעמים בלילה אחרי שאתה נרדם במהירות האור, אני נשארת לבד עם עצמי. וזה לא הלבד שאני אוהבת. זה לבד בודד. אתה הרי לידי אבל אני נשארת עם התחושות והמחשבות והסטיות והרצון לפורקן. ואז כדי לא לקום בעצבים, כדי לא להעיר אותך בצעקה, אני מתחילה לבכות. בכי חרישי שנועד לנחם בתקווה שכמה דמעות ילטפו אותי ואוכל לישון בשקט. אבל הבכי גובר. ואני על סף לסטור לעצמי. אני מנסה לבלוע את העלבון והעצב והפחד והבלבול שהבכי שלי מכיל. אני עם הגב אליך, נצמדת לקיר ונותנת לשמיכה לעטוף אותי ולייבש. הלוואי שלא היית ישן כל כך חזק. הלוואי שהיית מתעורר ושומע ודואג לי ושותה את הדמעות. והלוואי שהייתי מצליחה להסביר את עצמי, מה קרה לי, למה אני ככה. אני לא מצליחה להבין. 

כמה שורף לי להתגעגע. כמה נמאס לי מהשוואות. כמה אבסורדי לבקש ממך להכאיב ולענג.

הכל זמני. אבל אני שם. 

מרד. הדבר הזה, שלא עשיתי. השלב ההתפתחותי ההוא שדילגתי עליו.

רק עכשיו מוצאת סיבות למרוד. רק עכשיו רואה בכך טעם. טעם אדום ושורף של כמעט דם. 

טעם של כניעה ונתינה. טעם בניסיון לדייק בפרטים. בלמתוח גבול.

ואם אעשה שטות, איענש.

למרוד בשביל להיענש.

מחר אתה מקבל אותי. יותר משקיבלת בעבר. היום אתה ראוי יותר.

מחר לא אהיה רק חברה. ולא אהיה רק רכוש. 

וברגעים שאהיה חברה, תהיה חבר.

וברגעים שאהיה רכוש, תהיה בעלים.

ותעשה את ה100% שלך בכל אחד מהתפקידים.

אל תערבב. אל תתבלבל.

ויותר מדויק מההגדרה ״חברה״ ויותר מדויק מההגדרה ״רכוש״-

אני שלך מחר.

לפעמים-לא הרבה, אבל גם זה קורה-יש לי רגעים של שנאה עצמית. של כעס. של גיחוך ורחמים עצמיים. שאני רוצה לפטם את עצמי באוכל ומין ולקחת סיכונים בלי לחשוב צעד קדימה. לקחת את עצמי לקצה כי מגיע לי. אני אני לא אחראית. ואומרת כל מה שבלב. לפעמים רוצה להחטיף לעצמי. לחתוך את עצמי. למשוך בשיער להצליף ברגליים. להעניש את עצמי על דברים שעשיתי ומחשבות שחשבתי ועל אי הבנות ותמימות. רוצה לשיר לעצמי שהכל יהיה בסדר. שכבר בסדר ואני מעולה. ורוצה להאמין בזה. די להסתכל הצידה ולהשוות את עצמי לאחרות. זה מעציב אותי. לפעמים כשאני מדברת אתך אני מרגישה הכי טובה. לא מושלמת. טובה. ראוייה. בגלל ולמרות מי שאני. העולם הזה.. החיים האלה הם חיפוש תמידי אחרי הלא נודע. אני מפחדת ממה שאני מסוגלת כי יודעת שמסוגלת יותר משמפחדת.

ששש.. די. תרגיעי את עצמך. תנשמע עמוק.

זה כואב אבל אל תתני לזה לשבור אותך. 

הוא רוצה להיות גאה בך. ואת רוצה שהוא יתגאה בך.

תנשכי שפתיים. תחזיקי בפנים את הלשון. תחרקי שיניים.

העיקר שמילת הביטחון לא תיפלט ממך.

שבבים של בהלה 

אוחזים בי כשמבינה לקראת מה צועדת

שבבים של ביקורת עצמית

צועקים עליי לסגת

שבבים של היכרות עצמית

צוחקים עליי כי ללכת כבר לא מסוגלת

שבבים של תקווה

לוחשים לי שאולי הרגשה כזו עוד קיימת

שבבים של היסוס

כמו תמיד מזדחלים ומרעילים

שבבים של פנטזייה 

מתפרצים ומשתוללים

שבבים של חיבור, שבבים של רגש, שבבים של הקרבה, שבבים של נתינה, שבבים של אהבה

אני ככה קרובה לשחרר אתכם מהכלוב

רק כביכול חופשייה. הרי תמיד אהיה שייכת למישהו. וצריך לבחור טוב טוב. שמחה שפגשתי בך. שמחה שנבחרת אפילו אם לפרק זמן קצר. גדול מהחיים. פול טוב. הכי טוב.. מותק שלי.

ש' היפה שלי

כל הלילה לא עזבה אותי המחשבה שבאתי אלייך והסתכלתי עלייך והיית כל כך שווה והמחשבה לעשות בך כל מה שאני רוצה מחרמנת אותי כל כך שקמתי איתה.

ילדה טובה שלי..

עמדתי שם מולך וראיתי אותך נבוכה מולי, אדומה, ורציתי להביא אותך עליי, להושיב אותך עליי ולהרגיע אותך לאט לאט. להוריד ממך את הלחץ שיהפוך בהדרגה לחרמנות ולפתיחות. ואז לעשות בך כל מה שאני רוצה ואת מקבלת הכל בכניעה ממש. רוצה רק שאבקש.. העיקר שארצה משהו, ואת תתני לי את זה. 

----

אני נחמד איתך ש', לא מאיים ולא שקוף, מראה שאני עוד לקוח, לא מסגיר אותך ככנועה ונשלטת, לא מסגיר אותי כבעל יצרים סדיסטיים במידה. וכשאת בשירותים באינטימיות של כמה שניות איתי אני ישר מעמיד אותך במקומך. גורם לך לחשוש ממני, לדעת שאני לא צפוי כשמדובר בך, שהדעה שלך לא מעניינת עכשיו ושאני אעשה בך מה שארצה מתי שארצה, משתמש בכוח כדי לתת לך להבין ולקבל מה שאת כל כך צריכה ממני, ויודע שאת מרגישה שאני יודע מה לתת לך בדיוק באותה שנייה, ברמת דיוק שמפתיעה גם אותך, שגורמת לך להרגיש שאת מתמכרת להרגשה של להיות בחברתי, בסיטואציות איתי, לא צפויות, מפתיעות ומסקרנות.