לפני 10 שנים. 21 במרץ 2014 בשעה 21:01
זה הפוסט הרביעי שהתחלתי לכתוב ברבע שעה האחרונה. הכל מתפקשש. יש פה חברים שממש שופכים את הלב ומציינים כל עובדה שבא להם בלי להיות יצירתיים, חורזים, סופרים, משוררים, מתוחכמים, שנונים, עמוקים, מרגשים . פשוט שופכים. אני מנסה להתנער ממבנה הכתיבה שאני רגילה אליו.
רוב היום אני מחוייכת. חיוך אמיתי, נשבעת. אבל, ולרוב זה לקראת שינה, מזדחלת לה עצבות. עצבות שמביאה עימה השראה. דמיון. שיר בלב. שיר שאני שומעת בלופים וללופים מצטרפות איך לא-דמעות.
יש לי גוש כמו אז. מחנק בגרון. אני רוצה להיות מאושרת.
גוש כמו אז. פחד של מוות כשהייתי קרובה לשמיים. כשהמים כמעט בלעו אותי וכשנשמתי הערכתי את החיים.
גוש כמו אז. פחד מאובדן כל מה שמוכר ויקר לי כשהוא קירב אותי לשמיים כי מסתבר שיש אלוהים והתחלתי להתפלל יום וליל.
אני כן רוצה להיות קרובה לשמיים.
