ייסוריה של המידה הטובה

אני מפחדת ממך,
מפחדת מהתגובות שלך ומהעונשים.
אתה בכלל לא מכיר אותי.
אתה יודע, אני מצחיקה, אבל אתך משתתקת.
זה מה שאתה רוצה ממני?
גוף רפוי וצמא אליך?
קיימת כדי לענג אותך?
אתה יודע, יש לי אופי, והוא אפילו שווה שיחה.
אתה נותן לי חופש לספר לך כל מה שרוצה,
אבל זה לא נותן לי תחושה שאתה מתעניין בי.
אתה נלחם עליי ומשכנע שזה לא בשבילך,
אלא בשבילי, שזה מה שצריכה עכשיו.
אתה מופלא, מיוחד, כמעט לא אנושי.
אני לא בטוחה שרוצה להיות שייכת לכוח גדול ובלתי מוסבר שכמוך.
אני רוצה שבמיטה תקרא לי כלבה אבל שמחוצה לה, תקרא בשמי... שיתגלגל על לשונך שתוציא משפתיי נשיקה לשפתייך, בלי לבקש רשות לגעת בך, כאילו היית מיצג במוזיאון.
אני נקייה.
אני שווה.
אתה גדול ואני קטנה כביכול.
לא עוד.

החבלים עבים,

כבר משפשפים לי את העור,

חורכים בי פסים אדומים.

החבלים תופסים אותי שלא אזוז,

שתהיה בשליטה עליי,

מחליפים רצועה של כלבים.

הפוסט הזה שחור.

כמו החושך שרואה בתוכי.

שחור כמו הבור שאליו הכנסתי את עצמי.

מתוך השחור,

נזרק אליי חבל.

אחר מהחבלים שהיכרתי לאחרונה.

לא חבל שמהדק וחונק.

חבל הצלה.

Thank you 

אל תעשה לי טובות.

ותפסיק לשלוח אותי לישון.

ואני פשוט יותר בוגרת ממך למרות הכל.

ואני כל כך מוצלחת.

וגברים יילחמו עליי בשיניים.

אז מי אתה?

אני במצב מזעזע אדוני. אני בכלל לא חושבת שאני רואיה לך. ככ לא סגורה על עצמי ועל חיי. ככ מפוזרת ומחולקת בנפשי. מאמינה לכל דבר מאמינה לכל אחד הכל נראה לי מצד אחד אמת טהורה ומצד שני שקר גדול. אני מפחדת לבחור. מפחדת להתחרט. מפחדת ללכת בדרכי השם ומפחדת לא ללכת בדרכו. מפחדת להמשיך איתך ומפחדת להמשיך בלעדיך. מפחדת מהצומת האיום שהגעתי אליו, אני רק רוצה לקבור את עצמי ולא להמשיך.
אני רוצה להכאיב לעצמי. אני רוצה שאתה תכאיב לי. אני רוצה שהשם ישלח לי תשובה.. אני לא מסוגלת.. אני מתפרקת.. כולם כבר לא מבינים אותי.. גם אני כבר איבדתי את עצמי.. אני לא מפסיקה לבכות. אני לא רוצה את זה יותר. את החיים האלה. אני רוצה לברוח שוב למקסיקו. אני רוצה להיות חופשיה ושוב לחשוב שאין בשמים אחד שרואה ובוחן כל צעד שלי. אני רוצה לעלות אליו לשמים.

לא הייתה הרגשה מדהימה מזו שאני שוכבת עם תחת מופנה אליך, ואתה ממלא בך את החור שהייתי.

הוא לבסוף חודר. ואפילו שזה לא מה שמסמל את השיוך, משהו באותו רגע קורה. הוא בתוכי. נכנס ויוצא כשמתחשק לו. מרוכז רגע בי רגע בדבר אחר. אבל נעוץ בי. תזכרי את זה טוב טוב, הוא אומר לי, כי העונש הכי חמור שתוכלי לקבל הוא לפספס את זה.
המשפט הזה נחרט בי.

נולדתי היום לפני 23 שנים.

:)

כמה התחלות שונות כבר היו לי לפוסט הזה.. נכתבו ונמחקו..

כי אף מילה לא מצליחה לתאר מה הרגשתי באותו רגע קטן בו נפל לי השמפו במקלחת,

בו התכופפתי להרימו, בו החלקתי על ארבע, ונזכרתי בי.

הנחתי  לחי על רצפת המקלחת הקרה והרמתי את ישבני אל-על.

וכך נשארתי כמה דקות.. נשמתי עמוק..

דמיינתי אותך מעליי צופה בי לידי מצליף בי בתוכי ונעים לי.

חייכתי כי התגעגעתי להרגשה, לגובה הזה, לתנוחה הזו.

התעגעתי לאני השלמה, רק ככה.

טיפות המים התערבבו עם דמעות.

בין השמיכות, ברגעים בודדים שיש לי פרטיות, מדי פעם, נכנסת לאתרים באינטרנט ומגששת אחר סרטונים שקורה בהם מה שהייתי רוצה שיקרה לי. בעירום, עם כאב ועונג יחד.
וקרה, במקרה, בטעות, שלחצתי על הסרטון הלא נכון, שם, הייתי שליטה נשית. פתאום האישה לבושה הגבר עירום. פתאום האישה זקופה והגבר מכופף. פתאום האישה מצליפה והגבר מדמם. אחרי פחות מחצי דקה, סגרתי את חלון הסרטון. כשעיניי דומעות ומבפנים בחילה. מעולם לא הייתי עדה ולו לרגע בסיטואציה הזו. לא הבנתי אותה. זה היה כמו לראות עולם הפוך- ים למעלה ושמים למטה.
לא כותבת ממקום שיפוטי. כמו שאני אני, כך אחר הוא אחר, כמו שהוא, רק, נחשפתי בפעם הראשונה.
אם פוגעת במישהו, מתנצלת מעמקי נשמתי..
זה רחוק מלהיות הכוונה. העולם מדהים עם מגוון רחב, כולם טובים. כולם שווים. מרגש לגלות.

לדעתכם,

האם השולט שלי 

יכול להיות גם

החבר הכי טוב שלי?

תשובה?