ייסוריה של המידה הטובה

אני בבית של ההורים, בתוך הפוך שוב קצת ילדה.

אתה בטיול במדבר, ואני מדמיינת שקר לך אבל יודעת שאתה בעצם ליד מדורה וכשתישן בתוך שק השינה תתפשט ויהיה לך נעים.

אתה כל כך רחוק בכל מובן, לא החלטתי אם רוצה שתהיה קרוב.

לא בטוחה שצריכה להיקשר אליך, מלווה תמיד באופנוע, סיגריות ואלכוהול.

״אני אלכוהוליסט, ואם לא מתאים לך את יכולה ללכת״, ורגע לפני שנדהמת מהישירות החדה מוסיף, ״אני לא רוצה שתלכי, אבל את יכולה.״

אני רוצה להיות מיוחדת בשבילו, אני רוצה להצליח לחדור לליבו.

פעם, בדרך לחיפה עם אמא באוטו, תיארתי לה שבשבילי אהבה היא לתת את הלב שלי למישהו, והיא לא בדיוק קטלה אותי אבל נלחצה והזהירה.

״שירה׳לה שלי, תשאירי את ליבך אצלך..״

הוא לא בטוח ביד של אחר.

היום אני מנסה למצוא את האיזון, היא הרי צודקת, אבל קצת גם אני..

מסתורין.

לא יודעת כיצד להתמודד איתו, לא יודעת איך לשאוב ממנו מידע.

לא יודעת מה הוא מצפה ממני ומה לצפות ממנו.

כמעט שורף לי לידו.

הוא זר, ממקום אחר, כל כך יפה מכל זווית.

הוא זורק בי מבטים מחוייכים מרוחקים,

כשאני מסתובבת הוא מושך בשיערי אליו.

הוא מתווסף בטבעיות לרצף הגברים שאני מוצאת את עצמי נופלת, לטוב ולרע.

אבסורד.

עד שמוצאת, איש, גבר, בעולם האמיתי, שולט בטבעיותו בלי שמץ של משחק או עליונות, בלי חוקים,

אבסורד..

שממנו צריכה להישמר כמו מאש.

הוא אמר דברים כואבים דווקא כשליבי קצת נפתח,

ובכשרון נרכש ובהחלט לא מולד שלי, אטמתי את הרגש.

אני גאה בעצמי על כך. אני חזקה. 

אני לא רוצה לשקר ולהתכחש לרגשות שלי,

אבל אולי כאן אני צריכה ללמוד להיות שולטת. 

פעם קראתי משפט: ״רגשות הם כמו סוסי פרא״.

״תודה לכל מי שחשב מה השירים שלי אומרים,

תודה לכל מי שאהב אותי ברגעים מתים״

שני אנשים נפגשים. שניים. בחור ובחורה. הם נמשכים זה לזו, מהרגע הראשון. מתמגנטים לחיבוק שאמור להיות מהוסס אך מרגיש טבעי. מרגיש קצת כמו בית. שני אנשים נפגשים. שניים. בחור ובחורה. רקעים שונים, עבר גדוש, יש הרבה מה לספר, הרבה לשמוע ולהכיל. מהרגע שעינייהם נפגשו, ומבט רך ולח מהתרגשות ניצנץ בהם, הם רצו להצליח. הם היו כנים מאוד, אולי מדי? ובלילה הבחור דאג להיות קרוב לבחורה, ובשעת בוקר מוקדמת, נחמץ ליבה של הבחורה כשהבחור עזב והמיטה נשארה יתומה ממנו אך לא מריחו. שניים. בחור ובחורה. מודעים לבעיותיהם. אך הלב לוחש לבחורה.. ״הפעם, אל תוותרי..״

אני עוצמת עיניים. אני בדירה שלי. עכשיו שקט. סוף סוף.

אני מסתובבת הלוך ושוב, אחרי מקלחת, נקייה וחלקה בשבילך.

שיערי אסוף לשתי קוקיות גבוהות, אחרי שביקשתי ממך רשות.

אני פושטת מעליי את חלוק הבית השחור, ותוהה מה ללבוש לכשתבוא.

הפעם בלי איפור. אף לא נגיעה ממנו. הפעם הטבע בשלמותו.

הפעם הטבע שלי, תחתייך, יתממש. יקבל צורה צבע ונשמה. 

עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת על המעמד שלך.

על החוסן שלך, ועל הצורך הבלתי נשלט שלי ליפול לרגליך.

-״אל תסיקי מסקנות, כלבה.״
-״כבר אמרתי לך לא להסיק מסקנות, כלבה.״
-״נכון שכבר אמרתי לך כמה פעמים לא להסיק מסקנות, כלבה?״
-״את הסקת מסקנה, כלבה?״
-״את הסקת עכשיו מסקנה, כלבה.״
-״את שוב מסיקה מסקנה, כלבה.״
-״את שוב מסיקה מסקנה, כלבה?!״

לאורך כל התהליך הזה, ידעתי שאסור לי להסיק מסקנות. לא יודעת למה, הוא לא אמר ואני לא שאלתי. פשוט אסור. אמנם שכחתי וחטאתי שוב ושוב ושוב.. הרי כך אני רגילה כל חיי.. קורים דברים-מסיקים מסקנות. אפילו לא מצריך לשבת ולעשות עם עצמי חשבון נפש, זה פשוט קורה, אוטומטית.
כמעט כל אחד רב או נפגע רק בגלל הסקת מסקנות על אחר. אנחנו מחפשים את העקיצות, את ה״בין השורות״ של מי שמולינו. משלימים את משפטיו ואפילו מחשבותיו בראש שלנו.. מגוללים סצינות שלמות, על כלום. אי הבנות מטופשות שיכלו להימנע.
היום הבנתי זאת. ולא, לא כי אדוני החליט להסביר לי למה הסקת מסקנות היא דבר שהוא לא יקבל.
הבנתי, כי הוא לא הסביר לי.
וההבדל הוא, שככה באמת מבינים דברים.

הפסקה

למרות שאז ההימור שלי עליך היה שאתה שותה ללא, היום יודעת ולא שוכחת-שתי כפיות סוכר.
יודעת שבכל הווייתך שומר רק לעצמך את עצמך. לא מגלה או מחלק.
אולי הצלחת להתעלם, אבל לא תעלים את אותו הערב אצלך, בו דיברנו לבושים אבל הכי ערומים. היה מואר ואט אט נהיה חושך. אף אחד מאיתנו לא יכל להתנתק ולהושיט אצבע למתג.
חשבתי אז, שאתה בתולי. שאתה לא יודע עדיין לגעת. הסתבר לי שכן עשית וניסית.
אבל אנחנו? אי אפשר..
הכלאה מסוכנת.
רעדנו בכל נשימה.
רוצים לטרוף.
ויודעים שזה טירוף.
ניצנים של אהבה שצריך להמית.
כל אירוע משפחתי, כל ישיבה סביב השולחן, רק אני יודעת, מי אתה.

זה קורה.

אני מצליחה לדמיין בראשי ולראות אותו. את האדם שלי. שאני החווה שלו.

האדם הזה שימלא את כל צרכיי. לא בצורה מלאה. קצת, מכל דבר.

כי אני מבינה עכשיו דברים.

וכי נמאס לי לקוות או סתם להסתיר.

וכי נמאס לי להיות רק אובייקט.

וכי אני ראויה וזקוקה לאהבה.

וכי יש לי המון להעניק, גם מחוץ למיטה.

וכי מי שיקבל, צריך להיות מיוחד ולהעריך.

זה קורה.

אני מצליחה לדמיין ולהתקרב לאדם שלי. לזרועות הגדולות שלפני שארצה מהן כאב, אחכה לליטוף.

אדם שלי. שלא יהיה לי כל כך קל להשיג אותו, ולו לא יהיה קל להשיג אותי.

שלשם שינוי התהליך יהיה ארוך עמוק ופנימי. התהליך-לא הזין.

אני רואה את האדם שלי, ואותי, על המיטה.

פניי לא בין רגליו, פניי קרובות אל פניו.

העיניים נוצצות ולא מאמינות והשפתיים כואבות כי כבר ימים מתוחות.