ייסוריה של המידה הטובה

הלוואי שהיינו מכירים
בסתם עוד יום
בהליכה זה מול זו ברחוב
ומכל האנשים
היית קולט אותי מרחוק
ואני אותך
העיניים החודרניות שלך
היו ננעצות בכל גופי ומקפיאות אותי במקומי
רוחב גופך
רוחב ליבך
היו מקיפים אותי ומחממים עד שאפשיר
והיית נוגע בי
ויתר הגברים שנגעו בי אי פעם יתפוגגו
כלא היו
הלוואי שהייתי פחות או יותר בגילך
הלוואי שלא היית זקוק לכלבה צמודה
הלוואי והייתי מספיקה לך, ככה
כמו שאני
לתמיד

סבתא התקשרה ואמרה לי שמה שכתבתי על הכלבה שלי מאוד עצוב.

והוסיפה

שכשניפגש נדבר על מה שכתבתי על אליהו.

*כשמשאירים חלונות אינטרנט פתוחים במחשב של סבתא......*

כלבה טובה שלי.

כלבה יפה ונהדרת.

נדירה באנושיותך.

כלבת הזהב של חיי.

כלבה שמחייכת וגורמת לי לחייך.

אל תלכי לי כלבה טובה שלי.

חזרי לאכול ולרוץ ולכשכש בזנבך משמחה כשאני באה.

קומי,

התרוממי מהשמיכה.

מלאך בגוף של כלבה.

שמרי עלינו.

את חלק מהמשפחה.

הדמעות שלי נספגות עכשיו על חולצה במקום על פרוותך הרכה,

כמו בעבר.

כלבה יפה כמו פרח,

עם לב

ענק

מזהב.

סופ״ש אצל הסבים. לפנינו ארוחת ערב גדושת אורחים. כולם עברו את גיל 60. ואני. ביני ובין עצמי מחליטה להישאר בפיג׳מה ולאכול מהכל. כשעה לפני שמתיישבים, סבתא זורקת, ״גם אליהו כנראה יבוא.״

זהו. הכל מתהפך. הדם זורם כנהר הממהר לים. העייפות שלי הופכת להתרגשות מהולה בלחץ. והכי גרוע, זה ה ״כנראה״.

רק לא להתלהב ולהתאכזב, רק לא להתגנדר עבור אויר.

אליהו.

אז מיד מדדה לחדר, מפשיטה מעצמי את הטרנינג ודוחסת את רגליי לתוך ג׳ינס הדוק במיוחד. שלא ישכח לרגע את הישבן העסיסי בו אחז בלילות משונים בלתי נשכחים.
את שדיי בלית ברירה כולאת, אצלי גם דרך שכבות הם בולטים, ובכל זאת-יש אורחים..
את השיער מברישה באצבעותיי, פורמת קשרים קטנים ומרגיזים.
מאדימה קלות את שפתיי ומכריחה עצמי לחייך להשתקפות במראה.

מסיימת שיחת טלפון בסלון, אור מעומעם.
״שבת שלום״
אומר בקול הצרוד שגורם לי לכאוב.
מחזיק בידו סיר מרק ומניח. הוא לא ידע שאני שם, מחייך אליי ומחבק קלות.

ואחריו האורחים,
טיפין טיפין מגיעים.

ואני מסתכלת עליו בחשאי. רואה אותו דרך כל איברי גופי. לא זקוקה לעיניי בכדי לראות את האופן בו מכווץ את מצחו, את האופן בו שפתיו זזות כשמדבר בלהט, כמעט תמיד בלהט, את אדמומיות עורו, את תנועות ידיו, את גבותיו המורמות ואת שקיפות ריסיו.
רק עליו מסתכלת.
מבלי להסתכל עליו. אסור שידעו.
אסור שהוא ידע.
והאמת היא שכולם יודעים.
ולא מדברים על זה.
כי אליהו בן אדם קשה. ושירה כל כך פגיעה.
והם מתאימים כל כך. אפילו לחתונה.

וכולם כבר כאן ואפשר להתחיל בסעודה.
אני יושבת כמעט בראש, בין סבתא לרחוק משפחה שהגיע מאמריקה.
ומולי

אליהו.

ולאחר מנת הפתיחה, ומרק חם, אני עוזרת לסבתא להזרים את שאר המנות לשולחן. מנה עיקרית דג אבל יש גם בשר למבקשים.
האורח מרחוק ביקש. סבתא חיממה לו במיוחד.
אחר, סבתא שואלת את אליהו בפליאה, האין הוא גם רוצה.
ואליהו
איך לא, תמיד שמח לבשר.
אני באינסטינקט שואלת,
״להביא לך?״
והוא עונה כן.
סבתא אומרת שצריך לחמם על הגז.
במטבח אני אוחזת במחבת וכף עץ,
האש הכי גבוה. שלא יחכה.
כשכבר חם, חוזרת לשולחן ובלי מילים לוקחת את צלחתו.
אליהו
אומר לי, ״תודה שירה.״
שווה הכל.
מציפה את צלחתו בתבשיל החם ומחזירה לו.
הוא מעצבן אותי בשיחות השולחן. דעותיו הנחרצות והעיקשות. מה פתאום מצביע ביבי? ולמה לא אכפת לו שחברי כנסת יהיו מאפיונרים? ולמה הוא רוצה לטוס רחוק כדי לעבוד ומוסיף שלא בטוח שישוב? ואיך זה שמוותר על תואר וטיול סובב חלקי עולם? ולמה כשמרימים כוסית הוא מבקש כסף, ולא כמוני, אהבה..

אני כל כך כועסת עליו. על העבר המוצלל שלנו. על הבטחות שנלחשו באוזני מתחת לפוך והתפוגגו בצאת החמה. על הצוק שבו הותיר אותי עומדת לבדי, מבולבלת ושבורה.

בתוכי באר ושמה אליהו.
בתוך הבאר גלים של שנאה,
גלים שאומרים ״דבר, אני כבר כלום לא מבינה״
גלים של חמלה על האדם שהוא.
על הכיפה שחבש והסיר.
על הרישיון שעשה מאחוריי גב הוריו.
על הפער הגדול שעליו להשלים בעולם החדש שלו.
אני לא יודעת עליו כלום ממנו. אני יודעת עליו הכל ממני. לפעמים רק אני מבינה אותו, לפעמים אני העיוורת היחידה.

I LOVE HIM 

כשיהיו לי צירים

הגבר שלי

צריך

בקול יציב

לומר לי

כדי

לעזור לי

לפני הכל

״שירה , תירגעי.״

אני שונאת את כולם

שלא מבינים

כלום

אותי

הרבה זמן

שלא חשתי

געגוע

כזה שעוצמת בו עיניים

ומדמיינת לי אותך קרוב

כי עכשיו

זה ההפך

אתה שם אני פה

כרגע

מתגעגעת ל

ידיים ארוכות

ורידים בולטים

עיניים ירוקות

שיעול של מעשנים

תחת פצפון

כרגע

בנקודת זמן הזו

בה מרשה לעצמי

למרות שיודעת שאתחרט

מרשה לי 

להתגעגע

כי אתה היחיד

שמגמיר אותי

מדרך הכאב סטית,

החלטת לאטום ליבך.

No more fights 

אמרת לי,

צריך קצת שלווה.

ואני עירומה וחשופה מולך,

כשלוגם עוד קצת מן היין הלבן.

מתוך משפטים ארוכים לשם שינוי,

דולה לי פרטים עליך.

ואני מולך,

ואתה יפה ואני אדומה.

סילבסטר.

מסיבה.

למה?

סיבה למסיבה.

לשכוח שאני סטודנטית.

להתפרע.

מאחלת לכולם זיונים הלילה.

:)

גבר. אתה לא שלי ובכל זאת אצלי בלילות.

מתעורר ונכנס אליי מאחור.

גבר. אתה נראה צעיר אבל אתה כל כך כבד..

גבר. האם יש תחום בו אין לך דעה נחרצת?

אולי תדבר איתי, אולי תפצה פיך ותחלוק עימי, את המתרחש אצלך בפנים?

גבר עמוס צלקות שיצרת במו ידיך לעצמך, בכוונה, וצילקת שוב כדי להסירן.

גבר.. אתה עונה שהכל בסדר אבל לא מפסיק לשתות כדי להשקיט את הגועש בתוכך.

אני נמסה מלהביט בעינייך, אני מתענגת על הגוף הרך כתינוק שלך.

אני נרטבת מהמגע שלך ומהאדישות שלא ברורה לי.

גבר שמכין לי קפה בלי לשאול אותי בכלל איך אני שותה ויוצא לו הקפה הטוב ביותר ששתיתי.

גבר שקשה לו שעכבר המחשב יהיה בידי.

גבר שאוהב לראות אותי מגיבה לכוחניות שלו, מבלי לנתח מה לא בסדר בי.

אולי לגבר הזה, שלא שלי, בכלל לא אכפת ממני.

ובפעם הראשונה בחיים, לא בטוחה שאכפת לי אם אכפת לו או לא.

אני לא שלו. אני עכשיו קצת איתו.