לפני 10 שנים. 27 במרץ 2014 בשעה 9:53
פעם היה זמן לחשוב. היינו מתעוררים בבוקר וחושבים על סדר היום, על חלומותינו מליל אמש, במקום על מי סימס התקשר צייץ שלח מייל עשה לייק כתב תגובה בזמן שישנו. היינו הולכים לשירותים וקוראים בדפים מעץ ולא בדפי אינטרנט. היינו נמצאים במקום וממצים את הרגע דרך עיניינו ולא דרך עין עדשת המצלמה. היינו מחכים בתור לרופא ומפתחים שיחה עם האנשים שסביבנו, ולמרות שכל אחד סיפר על צרותיו וריחם על עצמו וחיפש מעט אמפתיה, זה לא היה מנוכר. היינו נוסעים בתחבורה ציבורית ושומעים בכי של תינוק ושיחות שקטות בין היושבים ואם מישהו היה שואל אותנו מהי התחנה הבאה, לא היינו צריכים למלמל התנצלות ולהוריד אוזניה ולבקש שיחזור על השאלה. לא הכל רע בקידמה הזו. הבעיה שזה משאיר רבים מאחור. הפשטות נדירה.
