ייסוריה של המידה הטובה

אני מפחדת ממך,
מפחדת מהתגובות שלך ומהעונשים.
אתה בכלל לא מכיר אותי.
אתה יודע, אני מצחיקה, אבל אתך משתתקת.
זה מה שאתה רוצה ממני?
גוף רפוי וצמא אליך?
קיימת כדי לענג אותך?
אתה יודע, יש לי אופי, והוא אפילו שווה שיחה.
אתה נותן לי חופש לספר לך כל מה שרוצה,
אבל זה לא נותן לי תחושה שאתה מתעניין בי.
אתה נלחם עליי ומשכנע שזה לא בשבילך,
אלא בשבילי, שזה מה שצריכה עכשיו.
אתה מופלא, מיוחד, כמעט לא אנושי.
אני לא בטוחה שרוצה להיות שייכת לכוח גדול ובלתי מוסבר שכמוך.
אני רוצה שבמיטה תקרא לי כלבה אבל שמחוצה לה, תקרא בשמי... שיתגלגל על לשונך שתוציא משפתיי נשיקה לשפתייך, בלי לבקש רשות לגעת בך, כאילו היית מיצג במוזיאון.
אני נקייה.
אני שווה.
אתה גדול ואני קטנה כביכול.
לא עוד.