לפני 10 שנים. 22 באוגוסט 2014 בשעה 14:34
זה קורה.
אני מצליחה לדמיין בראשי ולראות אותו. את האדם שלי. שאני החווה שלו.
האדם הזה שימלא את כל צרכיי. לא בצורה מלאה. קצת, מכל דבר.
כי אני מבינה עכשיו דברים.
וכי נמאס לי לקוות או סתם להסתיר.
וכי נמאס לי להיות רק אובייקט.
וכי אני ראויה וזקוקה לאהבה.
וכי יש לי המון להעניק, גם מחוץ למיטה.
וכי מי שיקבל, צריך להיות מיוחד ולהעריך.
זה קורה.
אני מצליחה לדמיין ולהתקרב לאדם שלי. לזרועות הגדולות שלפני שארצה מהן כאב, אחכה לליטוף.
אדם שלי. שלא יהיה לי כל כך קל להשיג אותו, ולו לא יהיה קל להשיג אותי.
שלשם שינוי התהליך יהיה ארוך עמוק ופנימי. התהליך-לא הזין.
אני רואה את האדם שלי, ואותי, על המיטה.
פניי לא בין רגליו, פניי קרובות אל פניו.
העיניים נוצצות ולא מאמינות והשפתיים כואבות כי כבר ימים מתוחות.