ייסוריה של המידה הטובה

אני בבית של ההורים, בתוך הפוך שוב קצת ילדה.

אתה בטיול במדבר, ואני מדמיינת שקר לך אבל יודעת שאתה בעצם ליד מדורה וכשתישן בתוך שק השינה תתפשט ויהיה לך נעים.

אתה כל כך רחוק בכל מובן, לא החלטתי אם רוצה שתהיה קרוב.

לא בטוחה שצריכה להיקשר אליך, מלווה תמיד באופנוע, סיגריות ואלכוהול.

״אני אלכוהוליסט, ואם לא מתאים לך את יכולה ללכת״, ורגע לפני שנדהמת מהישירות החדה מוסיף, ״אני לא רוצה שתלכי, אבל את יכולה.״

אני רוצה להיות מיוחדת בשבילו, אני רוצה להצליח לחדור לליבו.

פעם, בדרך לחיפה עם אמא באוטו, תיארתי לה שבשבילי אהבה היא לתת את הלב שלי למישהו, והיא לא בדיוק קטלה אותי אבל נלחצה והזהירה.

״שירה׳לה שלי, תשאירי את ליבך אצלך..״

הוא לא בטוח ביד של אחר.

היום אני מנסה למצוא את האיזון, היא הרי צודקת, אבל קצת גם אני..