לפני 8 שנים. 20 ביולי 2015 בשעה 18:14
20.07 הנה.. זה מתבשל.. זה מגיע.. האש הקטנה כבר מכלה את כולי.
15.07 מכתב שלא יגיע לנמענו;
למען האמת, מאוכזבת ממך. אולי לא הייתי צריכה להתאכזב אחרי שהזהרת אותי שאדם רשע אתה.
אבל לא רציתי להאמין, סמכתי עליך ועדיין לא ברור לי אם לשווא.
אתה גדול ממני ב16 שנים וסחפת אותי למחוזותיך. אצלך בדירה עישנתי מריחואנה לראשונה.
שבועיים לאחר מכן הסנפתי קוק, שנה אחרי שתיתי MD בתוך מיץ תפוחים.
אבל לא רציתי להאמין, סמכתי עליך ועדיין לא ברור לי אם לשווא.
אתה גדול ממני ב16 שנים וסחפת אותי למחוזותיך. אצלך בדירה עישנתי מריחואנה לראשונה.
שבועיים לאחר מכן הסנפתי קוק, שנה אחרי שתיתי MD בתוך מיץ תפוחים.
ואני שמחה בכך. לא מתחרטת. לא מתלוננת. לא שידלת לא כפית. עשיתי זאת מרצון חופשי.
בכל פעם מחדש הפתיע אותי שגם אתה מושפע מהסמים. אתה כה גדול, ואיך משהו בעולם הזה בכלל יכול עליך?
וכך, מי ישמור עליי? מה יהיה המבוגר האחראי..?
וכך, מי ישמור עליי? מה יהיה המבוגר האחראי..?
אז כמו שלסתותיי ננעלו ושיניי חרקו, כך גם לסתותיך ושיניך. וטוב שהיו לנו מסטיקים ללעוס.
איבדתי תחושת זמן. לא היה עבר הווה או עתיד, רק מציאות של מוסיקה מעולם אחר. חוויתי רגע איימים כשירדת לי. זה היה כל כך נעים וכשהרמתי את ראשי להביט בך והבטת בי בחזרה, עיניך היו הפוכות, מגולגלות לאחור וראיתי רק לבן. אני חושבת שצרחתי ועצרתי אותך אבל לא בטוחה. בכל אופן, זה בטוח מה שהתכוונתי לעשות. אמרת לי להירגע ושבסך הכל נסחפת בתוך הרגע ויצא שעינייך התהפכו כך. והמשכת לרדת לי. וליקקת הכל וכל כך נעים. ואתה בכלל לא יודע שאתה הראשון שאני נותנת לו לרדת לי יותר מדקה. אבל אני הייתי מבועתת ואני יודעת שהיה בכי, רק לא יודעת אם הצלחתי להוציא אותו מחוץ לגופי. בכלל, הגדרת הגוף והבנתו התטשטשו לי. הרגשתי שאני ראש ללא גוף. אני זוכרת שדי בהתחלה תהיתי לרגע איך אני נראית מהצד ואולי כדאי להכניס קצת את הבטן, והבטתי למטה ולא ראיתי כלום. וניסיתי להכניס את הבטן גם בלי לראות אבל כלום לא זז, לא הרגשתי שקיימת בטן, לא הצלחתי לחבר בין מה שיודעת שיש לי לבין המציאות החדשה ששתיתי מבלי לחשוב יותר מדי.
כן, שאלת אותי על ידידתך הצלמת, אלינור, ואז התחלת לסדר קצת. אולי לא. אולי דמיינתי. אבל סידרת ואז היא באה והתפלאתי, בכלל לא זכרתי שמישהו צריך להגיע. היא הייתה נורא ביישנית ופחדתי שהיא תשפוט אותי. וליפפת סביבי חבלים עבים והצלפת בחגורתך. עכשיו אני נזכרת שהתחלת בחגורה הפחות מוצלחת ושהתחלת לחפש בכל הבית את חגורת העור שלך ואלינור ואני חיכינו לך. הייתי על הספה וידעתי שאם אקום לחפש אז אמצא אותה. אז קמתי ונכנסתי לחדר שלך ונבהלתי מהשתקפותי במראה, האף שלי היה אדום מאוד. ומצאתי את חגורת העור שלך, היא הייתה מושחלת במכנס שנח על הכסא בחדרך. ואמרתי לך שמצאתי ושאלת אותי איפה ועניתי לך. ואז גם הצלפת בי ולא ממש הרגשתי, רק קצת, ואז הרגשתי, לא יודעת אחרי כמה מכות. אבל כשכאב אז כאב מאוד ועצרת ואספת אותי אליך וזה היה לי נעים אבל עכשיו אני לא בטוחה אם עשית את זה מאכפתיות כלפיי או אם עשית את זה כי חשבת שזה יצטלם יפה. אני מקווה שזה מהסיבה הראשונה, ואם זה מהשנייה, אז צדקת. יצאו תמונות מדהימות. אולי מבוימות, אבל מדהימות. בכלל אתה מדהים ביופי שלך. ממש התהפנטתי ממך באותו לילה. בקורס התפתחות סנסו-מוטורית חושית אצל העובר והילוד, למדתי שכאשר תינוק נולד, הדבר שהכי מרתק אותו לראות זה פנים של בני-אנוש. הם ממש מסוקרנים ובוהים. אז ככה הרגשתי. שאני בוהה. ובבהייה שלי הייתי מעט עצובה כי אתה לא בהית בי בחזרה.
עכשיו אני יודעת שההשפעה לא עברה לגמרי. קודם רק חשבתי שהיא לא עברה ועכשיו אני כבר יודעת בוודאות.
הזדיינו מלא, הא? כל הלילה, כך אמרת. אני לא זוכרת. רק פעמיים שלוש אני זוכרת. אבל מאמינה לך.
אני זוכרת ששאלתי אותך אם כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך, וכששאלתי היה לי מוזר אבל התשובה שלך הייתה מוזרה לי אף יותר; ענית לי שכבר אמרתי לך מספר פעמים הערב שאני אוהבת אותך. לא ידעתי אם להאמין- מצד אחד, אני תחת השפעת הMD וכנראה לא שמתי לב שאמרתי או ששכחתי, אבל מצד שני, גם אתה תחת ההשפעה, אז אולי אתה זה שלא זוכר, והמצאת שאמרתי לך? לא נדע.
בחמש לפנות בוקר נרדמת על הספה בסלון וניסיתי להעיר אותך כדי שתעבור למיטה, ולא הגבת. נזכרתי באקס שלי, יהב, שפעם היה לנו ריב קטן על זה שהוא נרדם בספה עם השמיכה ולא נתן לי מקום לידו/או את השמיכה והשאיר אותי לישון לבד במיטה הגדולה והקרה. זה היה חורף רציני. אבל בסוף, כבר אחרי שחרר אליי את השמיכה בעצבים, ושכבתי מצונפת מתפללת להירדם כדי לא לבכות, הצטרף אליי ולחש סליחה, ושהוא לא יודע למה יצא עליי כך.
בכל אופן, עכשיו קיץ, ובכלל לא נזקקת לשמיכה, למרות שעכשיו בדיעבד אני לא מבינה למה לא כיסיתי אותך בכל זאת. לא בסדר מצידי, מצטערת. היו על הספה שתי כריות ומגבת.. למה הייתה מגבת? מה ניגבנו שם? היא הייתה בצבע תכלת.
היה לי עצוב לישון לבד, ישנתי לא טוב והתעוררתי אחרי ארבע שעות בלבד. הבוקר נמשך לצוהריים (ידעת שזה מהמילה צוהר? למדתי את זה בשיעור לשון, וככה כותבים את זה. כולם כותבים או צהריים או צוהוריים. אבל אתה ממש חכם, מעניין איך אתה כותב את זה). מפה לשם, בין שעות הבוקר, נרדמתי עוד פעמיים, אתה כבר היית ערני ואפילו עם מצברוח ממש טוב. הפה שלי היה נפוח ובכלל לא הצלחתי לחייך. גם לא מצאתי סיבה לחייך. לא התייחסת אליי. חלפתי על פניך וכאילו כלום. זה ביאס. זה לא שאני מצפה לגינוני חיזור ורומנטיקה, אבל משהו, בקטנה..
לא הרגשתי טוב, הייתי לחוצה, לא שאלת איך אני. שאלת אם נהניתי אבל. זה טוב ששאלת. הורדת אותי בתחנת הרכבת ואמרת משהו על הפעם הבאה, והייתה לי תחושה חזקה שהיא לא תגיע.
חזרה להיום. 20.07
אתה כועס ומאוכזב. סליחה, אני פשוט מאכזבת. ואין לי כבר זכות דיבור. שום זכות בעצם. שום. אותיות רקומות למילים בועטות.
מעיף אותי ממך. זה סשן מרחוק, להשפיל אותי, לתת לי להרגיש קטנה וחסרת חשיבות.
כלום. ואפילו לא יכולה להתגאות שאני אמנם "כלום" אבל - "שלך".
מעיף אותי ממך. זה סשן מרחוק, להשפיל אותי, לתת לי להרגיש קטנה וחסרת חשיבות.
כלום. ואפילו לא יכולה להתגאות שאני אמנם "כלום" אבל - "שלך".
לדעתי אני כן ראויה. לדעתי אני בסדר.. ולדעתי, גם אתה בסדר. ואתה עדיין לא רע.
