ייסוריה של המידה הטובה

_{אני שונאת שאתה שותק. אני מטרידה את עצמי במחשבה על מקורה של שתיקתך. אי אפשר לדעת אם בכלל ראית את ההודעה ממני. אי אפשר לדעת אם אתה שותק כדי ללמד אותי או כי עסוק.  בכל פעם מחדש יוצאת מדעתי ומכניסה לך מילים לפה ומחשבות לראש ותמיד זה גורם לי לבכות. אתה שונא שאני עושה את זה. יוצאת מקודת הנחה שאני מבינה מה מתרחש במוח הגאוני שלך.}

_{כל שנייה ללא מענה ממך היא נצח בו אני חופרת לעצמי בור להיקבר בו כי אין טעם בלעדיך. הגוף שלי מתקשה ומתחלחל מתחושת העיזבון שפקדה אותו והוא נרטב מהדמעות שמגיעות כאישור אחרון למצבי הירוד. ואתה יודע מה אדוני? אסור לי ליפול למקומות הללו. אסור לי לשכוח שאתה איתי כל הזמן. אני לא מספיק מבינה אותך, ואת המקום שלי בחיים שלך. אני לא מבינה למה אתה בכלל צריך אותי. אבל גם לא אבין. אתה לא תסביר וגם אם תסביר לא אבין. עדיף לי להקשיב לך ולהרפות כבר..}