ייסוריה של המידה הטובה

הגוף הזה, הוא שלך. אני בתוך הגוף שלך. אני זו שעוטה אותו. אני מוליכה אותו ממקום למקום. חושפת אותו לשמש ולגשם, לעיר ולכפר. מרקידה אותו, מושיבה אותו, מריצה אותו. כשאני מלטפת אותו אני חושבת עליך. אני יודעת שהוא שלך. כשאני מברישה את שיערות ראשו אני מקפידה על כל שיערה, שלך, שתהיה חלקה. כשאני מחבקת והגוף שלך נוגע בגוף אחר, אני לפעמים מתנצלת מבלי שתדע. אני גם טועה ומזיקה לגופך לפעמים, מכניסה אליו חומרים לא לו, שאני יודעת שאתה לא אוהב ובכל זאת עושה. כי אתה טוב אל גופך, ונותן לי, השומרת שלו, קצת חופש לפעמים, כי זו לא תמיד עבודה קלה. כשגופך נפגע מחוסר תשומת ליבי כמו למשל ממעידה, אני אוחזת בכאב שמרגיש גופך ומקווה שלא תישאר צלקת שתהרוס חלקים מעור הגוף שאני מחזיקה עבורך. כשאתה מחליט שמותר לי לענג את הגוף שלך, אני מרטיטה אותו כשלנגד מחשבתי דמותך הגדולה, בעלי הגוף הזה.. מדמיינת שאתה כאן ומענג בעצמך. מדמיינת שהגוף שלך שאני עוטה, משרת את גופך שעוטה אתה. הגוף שהיה שלי שנים על גבי שנים כבר שלך.