ייסוריה של המידה הטובה

ימים מטלטלים. אני סירה קטנה בים שאתה. ים גדול מימדים ובעל עומק בלתי נתפש. ים שקט מבחוץ וסוער מבפנים. היה לי נוח בחוף. החול היה רך ושימש לי קרקע יציבה. הים הביט אליי בהזמנה ואני צעדתי לקראתו צעדים גדולים לפנים ולאחור לסירוגין. מהחול היבש הגעתי לחול הלח שנושק לקריאות הים- הגלים. רטיבות החול תחת רגליי נעמה לי, אך השינוי הרתיע אותי. הצעד הקטן לתוך המים שהיה נחוץ לי כל כך, מיאן לבוא. אז נשארתי על החול. רק לאחר סופות חול, הבנתי את מקומי. הים שוב הביט בי. עדיין מזמין אך מעט ספקן. התקרבתי אליו והושטתי את ידיי לתוך המים. שטפתי את פניי, חייכתי ולחשתי, באתי, והפעם כדי להישאר. אז לימדתי את עצמי לקבל את השינויים שחלו בי והפחידו אותי בעבר. נתתי לגלים ולקצף להציף אותי והתמלאתי מבפנים. ועכשיו אני סירה קטנה. סירה שלך. סירה בלב הים שלך. תשיט אותי בים שאתה אדוני. לא אתנגד. אזרום בזרמך ואקשיב לקולך. גם כששקט. גם כשסוער. לא אטבע.