אם תתקשר, או תבקר ותחבק כמו שאמרת שתשתדל לעשות, כל מה שאשפוך על דף זה יראה לי מיותר בדיעבד. אבל משום מה, יש לי תחושה שלא אשמע ממך.
אתה יודע, אני הייתי באה במקומך. הייתי מתקשרת. שנינו מתקשים בלבקש עזרה. והפעם ביקשתי, ממך. חשבתי שתעזוב הכל ותרוץ אליי. אם היית זקוק לי הייתי הופכת עולמות כדי להיות לצידך. הבנתי, לא נאהבים, ולא מפנטזת על זה יותר. ולא מדברים כל שבוע או חודש רק לפעמים. אבל איך זה שכשאני צריכה אותך אתה לא מתרכך? אתה לא משאיר את העבר מאחור, או אולי לא אכפת לך ממני כבר..? לא יכול להיות, אני מכריחה את עצמי להאמין שזה לא יכול להיות. מה שהיה בנינו לא עובר, רק מדוכא כי אין ברירה.
לקחת את פירורי חיי, לקחת לי את השקט. בגללך אני מסתובבת כמו חיה כלואה בכלוב ללא מפלט. אני רוצה לצרוח לשמים ולקרוע את בגדיי, על העוול שעשית לי. אני לא נושמת מאז שביקרת בחדרי חדריי בלי הזמנה, ותוהה אם אנשום שוב בקרוב. אני נושכת את שפתיי מצער ונזכרת שזה מגרה אותך ועולה בי בחילה.