ייסוריה של המידה הטובה

דירה גבוהה בצפון, עליה צמחים מטפסים,
חדר עם תקרת עץ כשהאורות מעומעמים,
מיטה רחבה עם זכרונות חמים,
ועליה נמצאת על ארבע, אני.
מאחוריי עומד אדוני במלוא שלמותו,
נכנס לתוכי, יוצא מתוכי, לפי קצב הכתבתו.
אני בוכה את האושר, צועקת את הגירוי,
נאחנת את האהבה ולוחשת אל הלא נודע כמה זה מיוחד.
אדוני חוזר ואומר שתענוג לראות את התגובות שלי אליו, את איך שאני נראית, נשמעת, ומרגישה כשהוא לידי, מדבר אליי, מכאיב לי, נוגע בי.
הוא שואל אם יש לי מושג איך זה נראה מהצד ומרוב שגעון מצליחה רק להניד בראשי לשלילה.
ואחרי שהוא הולך אני חושבת על שאלתו, ולא- אין לי מושג איך זה נראה מהצד, אבל אדוני יודע מה הוא אומר. איני יכולה לראות את עצמי מהצד, כשאני על ארבע איני יכולה לראות את עצמי בהשתקפות בעיניו, וכשאני על ארבע ומביטה לצדדים אני מחפשת משהו, מישהי.. לחלוק איתה את הטירוף שמתחולל בי. וכשאדוני יוצא ממני אפילו לרגע אני מתוסכלת וכשהוא מפליק לי אני חושבת לעצמי מה יכל אדוני לעשות בידו השנייה, לו הייתה לידי מישהי..