אני לא מתמודדת טוב עם חוסר.
לקח לי שנים להבין שאני מתעסקת עם הבורות הללו במקום להיות עסוקה במילוי שלהם.
אני מתכוונת ששנים לקח לי להבין שאני מתעסקת באין במקום ביש. :)
ויש כל כך הרבה.
כשהבנתי שלמרות שאני אדם שמח ומטבעי, בחיי היום יום שמחה ומסופקת במה שיש לי, כשאני נעצרת לחשוב על החיים
או כשקורה משהו, טלטלה כזו או אחרת בחיים שלי, לטוב או לרע, אני בעצם מתחילה לראות את כל מה שאין, חסר והייתי רוצה ואיננו.
הייתי המומה מההבנה הזו
אני? רואה את הריק ולא את המלא?
אין מצב!
מסתבר שיש מצב 😄 ואיפה שהוא בתוכי זה נכח ולא עשה לי טוב.
אפשר לגדול מתוך חוסר כשמרגישים את האפשרויות, היכולות.
כשרואים ומרגישים את היש ומה שיכול להיות. כשיש אמונה.
אי אפשר לגדול מתוך תחושת חוסר ביכולת, אפשרות, והסתכלות על ההר שנראה בלתי אפשרי לעבור אותו.
אי אפשר לגדול ולפרוח מתוך חוסר אמונה בעצמך.
ההבנה הזו אצלי עשתה בי מהפך ממש מקצה לקצה, בעיקר בהתבוננות הפנימית שלי, בעבודה שלי עם עצמי, וביכולת שלי להבין את הדיסוננס הקצבי שבתוכי, שהיה ועדין מידי פעם יש לו חלק לא קטן בתחושת החוסר הזו.
אחד הדברים שגיליתי על עצמי -וכנראה גם עזרו לי להתמודד עם הגילוי המרעיש והמרגיז הזה שלי 😄 - הוא שההמצאות שלי בעולם הבדס"מ,
במערכת היחסים המסוימת הזו של שליטה, מכריחה אותי להתמודד עם כל החוסר והקניונים העמוקים שיצרתי לעצמי במשך חיי, בהיפוך מבט.
לראות את כל מה שיש לי, בחיים בכלל ובי.
זה לא נעלם לחלוטין, לצערי, אבל נוכח בי מעט מאד.
הבעיה היא שזה מופיע כמו גאות בדיוק בזמנים הלא נכונים.
לאחרונה עשיתי משהו ענק מבחינתי ואני יודעת שגם מבחינתם של הרבה אחרים. משהו שלחלוטין דומה ללידה רק נמשך הרבה יותר זמן.
התוצר נפלא והדברים שקורים ויקרו בזכותו נפלאים.
רוב הנשים (גם גברים) אחרי הלידה צריכות קצת זמן לעכל, ליהנות ממה שנולד, לפעמים גם לתת מקום לאיזו שהוא עצב של פרדה מתקופה או ממשהו שהיינו עסוקות בו מאד ועכשיו העיסוק אחר לגמרי ועוד כל מיני דברים.
אני, מבלי לשים לב, לא נתתי לעצמי את הזמן הזה, רוצה שיגדל שתוצר ויגיע לאן שאני חושבת ורוצה שיגיע :).
מה אני עושה עבור זה, זו כבר שאלה אחרת, בעיקר בהתחשב במי שאני ובקצב החיצוני שלא מהיר שלי.
אבל, אפילו לא נתתי לעצמי את הזמן להתענג על כך שעשיתי וסיימתי משהו שלא האמנתי שיהיה.
והנה מזדחלת לה שוב תחושת החוסר. מה אני לא יכולה, מה אין לי, מה אני לא עושה. כל האין שבי.ואני נלחמת בה.
בקשר הנפלא שיש לנו, יש לי עזרה לא מובנת מאליה לענין הזה ולא מאחד אלא משניהם שזה בכלל מופלא בעיני.
אבל תחוש החוסר הזו גואה ומגיעה גם לקשר עצמו.
גורמת לי להיות נזקקת יותר ויותר לדבר הזה שמרים לי את כל היש גבוה למעלה.
ואז גם כשזה נוכח, שני הרגשות פורצים סכר בתוכי, מתערבבים ורבים.
יש פעמים שהחוסר גובר, כאילו כל הביטחון, האהבה, העצמה שמעמידים מולי שהכי שקוף שיש לא מצליח להיטמע בי.
ויש פעמים שהמלא מציף. ואז אני זקוקה לחיבוק הזה שמזכיר לי שמקומי על הברכיים לא רק מולו ואיתו אלא גם מול עצמי.
ללמוד ענווה מול עצמינו, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים שיש, אם לא הכי קשה.
אני עובדת על זה קשה, כי אם יש משהו שאני חוששת ממנו הוא חטא היוהרה ומסתבר שיש אחד כזה גם אני מולי.
כשהיד האוחזת חסרה לי העבודה קשה יותר 💜
שבוע מלא אנשימים :)
לשיר אין באמת קשר למילים שלי, אני פשוט אוהבת מאדדד את השיר ואת הביצוע של רן ומירי ביחד 😄 ומעבר לזה
יודעת שאפחת לא תתפוס את המקום שלי, יש מספיק לכולם.ן 😛🥰