סקרנות מאוחרת

זה קילוף מהיר של התפוז.
או התפוזה 😎

פגישה קצרה
שמספקת וממלאה
את הנפש
לא רק בנוזלי הגוף
אלא
בעיקר בזרמי הצורך
בהרגעת הגירוד הזה
שמבקש לרדת למטה
ולו לכמה רגעים
להיזכר כמה מגע הברכיים ברצפה
גורם לגב להזדקף
ולראש לזכור
מי אני על כל חלקי

שמש

מילים יכולות להיות סשן קשה, מאתגר, מנקה
מילה יכולה להיות קצה הקיין שנוגע מהר וכאב בדיוק של נקודה

תכתבי
הנפש שלך תלויה בהן
הרגשות שלך יוצאות איתן
בדיוק מופתי
שרק את מבינה 

תכתבי
תרקי את המילים החוצה
תכאבי אותן עד שיצאו החוצה

תכתבי 
האותיות יפשיטו אותך
יפרסו אותך על השולחן
יקשרו אותך פתוחה ופעורה
יצאו ממך ולא תוכלי לעצור בהן
יחבטו בך
יטפטפו ממך 
ילהטו לך על העור
בלי נקודות ופסיקים, רק כוויות קטנות
שיזכירו לך לצרוח אותך החוצה
שאולי
יספרו לך עוד משהו שלא ידעת על עצמך או שסרבת להביט בו.
וגם אם לא הן קצת מנקות את כל האובך הפנימי הזה.

תכתבי 
מילים הן הסשן שאת צריכה עכשיו
הן תסחטנה אותך עד שהלב יגיד 
את מילת הביטחון שאין לך
עד שתשארי חסרת כוחות
עד שתסתכלי לעצמך בעיניים
ותתמסרי למי שאת

תכתבי
תני לעצמך להרגיש
דרך המילים.

לא, הסרטן לא!
הוא לא ורוד, והוא לא חושני
אף אחת לא בוחרת סרטן כדי להיות סקסית.
אבל אם הוא כבר הגיע
אז
ההסתכלות דרך משקפיים שמחות
משבצת בוורוד את השחור ויוצרת מנעד חדש בלב.
ההבנה שהגוף שלי עובד הרבה יותר טוב כשהנפש שלי משוחררת מהכל,
גם אם עלי לוותר על חלק מהאיברים המאד נשיים וחושניים שלי,
הופכת את ההתמודדות שלי סקסית.
הידיעה שהלב והגוף שלי אוהבים כשאני נוגעות בהם בתשוקה ואהבה.
שהם אוהבים כשאני ערה מאד מבפנים, עוזרת לי להתמודד בתשוקה ובשמחה.
וכשאני מביטה בעצמי במראה ורואה כמה נשית אני.
כמה אני סקסית עם או בלי שיער, עם או בלי שדיים, צבע העור שלי הופך לוורוד ארגמני שכזה.
כשאני יפה וסקסית מבפנים, זה ניכר בגוף ובפָּנים.
הקבלה שלי אותי ואת האישה שאני מרחיבה ומבעירה את האהבה שלי לעצמי.
למיניות שלי יש חלק לא מבוטל באהבה לעצמי בקבלה שלי אותי ובהתלקחות התשוקה פשוט להיות.
התשוקה בעיני היא חלק חשוב מאיכות החיים שלנו, היא ההבדל בין להיות כאן לבין לחיות את החיים.
הסרטן לא סקסי, אבל אני כן.



אוקטובר הוא החודש ורוד, כי זה הצבע שנבחר לסרטן השד, וכדי שהחיים יישארו ורודים כדאי שנהיה מודעות ומודעים לכך שעלינו להיבדק ולא משנה בנות כמה אנחנו.
אני מודעת, מזכירה ומעלה מודעות כל השנה, מעצם היותי ומהרבה דברים שאני עושה וכותבת בענין סרטן השד ובכלל.
לכאן אני משתדלת להגיע עם פוסט אחד על הענין רק פעם בשנה. 
אז לכו להיבדק
ובמשך השנה תמשיכו למשש אתכן.ם בין לבין זה טוב לבריאות שלנו מכל נקודת מבט ותחושה שהיא 🥰

שבת שלום ושלווה

"את עשית את זה מיוחד עבורי"
6 מילים שמפליאות אותי, מרגשות אותי, מרימות אותי, מלטפות את המקום שלי אצלו, מחזקות את הקולר (הדמיוני) ומתמיהות אותי.
למה מתמיהות - כי למרות הזמן הרבה והוא רב מאד שאנחנו ביחד, אני כל הזמן במשחקי מחבואים עם המקום שלי בלב שלו
בראש ובגוף שלו.

הרבה זמן אנחנו ביחד, אבל הרבה!
עד לפני שבוע לא צורף עוד אחד.
בשבוע שעבר זה קרה

מבוכה במקביל לביטחון
עיני היו מכוסות רוב הסשן
כל הגוף שלי התגייס להקשבה חושית של מה שקורה ומה מתבקש ממני.
דבר אחד היה ברור לי, אני צריכה לדעת שהוא שם והוא שולט במה שקורה עד לפרטים הקטנים.

יש לי ענינים עם הגוף שלי, לא כי אני לא אוהבת אותו אלא כי הוא עבר לא מעט בשנים האחרונות, ונשארו צלקות קשוחות, וכל מיני תופעות שזקוקות למשנה זהירות.
לא רציתי לשמור על עצמי, רציתי שהוא ישמור עלי, ידעתי שהוא ישמור עלי, הוא עבר איתנו חלק נכבד מהמסע.
הייתה לי בקשה אחת, סוג של גבול, אפילו הפתעתי את עצמי בה, כי נדיר שאני מבקשת גבול שהוא, אבל אולי זו התבגרות דווקא?

אני מאד אוהבת חוויות חדשות, גם כשאני חוששת מהן.
הפעם לא חששתי בכלל.
גיליתי, או יותר נכון, שמתי חותמת על הרגשה שנמצאת אצלי תמיד במפגשים מהסוג הזה, שאני מרוכזת מאד בכמה טוב, נעים ונוח לאלה שלידי וסביבי.
השחרור שלי וההנאה מהסיטואציה מגיעה אחכ. מגיעה מהעונג שלהם.
אני מתמסרת, כולי שם, שלו, לרצונו ולשימושו בכל דרך.

ההבנה הזו פתרה לי חלק משאלה שאני שואלת את עצמי לא מעט בזמן האחרון. מהו בעצם עונג עבורי?
והאם גמירה עבורי היא שיא העונג בסיטואציות הללו?

כבר הרבה זמן שאני חושבת ורוצה שתצטרף אלינו אישה כדי לבחון את הצורך שלי במיקום המסוים אצלו
אין בי צורך או רצון להרגיש אותה, אלא לחוות את הנוכחות שלה שם, איתנו, מולו, בשליטתו על כל מה שיקרה ומה שלא.
לחוש איך זה עוד אישה בנסיעה שלנו בכרכרה המוכרת שאנחנו.

המפגש הזה העיר בי את הרצון לכך שוב.
הוא גם השרה בי עוד סוג של ביטחון שיאפשר לי, אולי, לנסות לחוות, להיות ופחות להקשיב :)

אני חתולה

שלא רואה ממטר.

כשאני מיוחמת

אני מייללת

מחרישה לשכנים

את האוזניים

מתחככת בו,

רומזת לו בזנב מורם

מכרסמת לו בצוואר

כי חתולה מיוחמת

לא יודעת לילל

"אני צריכה בבקשה."

😋

דרך שתי נקודות
קו ישר אחד
עובר
ואני הלוליינית
רוקדת סביבו
מנסה להגיע
לנקודה המתרחקת

אני לא מתמודדת טוב עם חוסר.

לקח  לי שנים להבין שאני מתעסקת עם הבורות הללו במקום להיות עסוקה במילוי שלהם.
אני מתכוונת ששנים לקח לי להבין שאני מתעסקת באין במקום ביש. :)
ויש כל כך הרבה.
כשהבנתי שלמרות שאני אדם שמח ומטבעי, בחיי היום יום שמחה ומסופקת במה שיש לי, כשאני נעצרת לחשוב על החיים
או כשקורה משהו, טלטלה כזו או אחרת בחיים שלי, לטוב או לרע, אני בעצם מתחילה לראות את כל מה שאין, חסר והייתי רוצה ואיננו.
הייתי המומה מההבנה הזו
אני? רואה את הריק ולא את המלא?
אין מצב!
מסתבר שיש מצב  😄 ואיפה שהוא בתוכי זה נכח ולא עשה לי טוב.
אפשר לגדול מתוך חוסר כשמרגישים את האפשרויות, היכולות.
כשרואים ומרגישים את היש ומה שיכול להיות. כשיש אמונה.
אי אפשר לגדול מתוך תחושת חוסר ביכולת, אפשרות, והסתכלות על ההר שנראה בלתי אפשרי לעבור אותו.
אי אפשר לגדול ולפרוח מתוך חוסר אמונה בעצמך.
ההבנה הזו אצלי עשתה בי מהפך ממש מקצה לקצה, בעיקר בהתבוננות הפנימית שלי, בעבודה שלי עם עצמי, וביכולת שלי להבין את הדיסוננס הקצבי שבתוכי, שהיה ועדין מידי פעם יש לו חלק לא קטן בתחושת החוסר הזו.

אחד הדברים שגיליתי על עצמי -וכנראה גם עזרו לי להתמודד עם הגילוי המרעיש והמרגיז הזה שלי 😄 - הוא שההמצאות שלי בעולם הבדס"מ,
במערכת היחסים המסוימת הזו של שליטה, מכריחה אותי להתמודד עם כל החוסר והקניונים העמוקים שיצרתי לעצמי במשך חיי, בהיפוך מבט.
לראות את כל מה שיש לי, בחיים בכלל ובי.

זה לא נעלם לחלוטין, לצערי, אבל נוכח בי מעט מאד.
הבעיה היא שזה מופיע כמו גאות בדיוק בזמנים הלא נכונים.
לאחרונה עשיתי משהו ענק מבחינתי ואני יודעת שגם מבחינתם של הרבה אחרים. משהו שלחלוטין דומה ללידה רק נמשך הרבה יותר זמן.
התוצר נפלא והדברים שקורים ויקרו בזכותו נפלאים.
רוב הנשים (גם גברים) אחרי הלידה צריכות קצת זמן לעכל, ליהנות ממה שנולד, לפעמים גם לתת מקום לאיזו שהוא עצב של פרדה מתקופה או ממשהו שהיינו עסוקות בו מאד ועכשיו העיסוק אחר לגמרי ועוד כל מיני דברים.
אני, מבלי לשים לב, לא נתתי לעצמי את הזמן הזה, רוצה שיגדל שתוצר ויגיע לאן שאני חושבת ורוצה שיגיע :).
מה אני עושה עבור זה, זו כבר שאלה אחרת, בעיקר בהתחשב במי שאני ובקצב החיצוני שלא מהיר שלי.
אבל, אפילו לא נתתי לעצמי את הזמן להתענג על כך שעשיתי וסיימתי משהו שלא האמנתי שיהיה.
והנה מזדחלת לה שוב תחושת החוסר. מה אני לא יכולה, מה אין לי, מה אני לא עושה. כל האין שבי.ואני נלחמת בה.
בקשר הנפלא שיש לנו, יש לי עזרה לא מובנת מאליה לענין הזה ולא מאחד אלא משניהם שזה בכלל מופלא בעיני.
אבל תחוש החוסר הזו גואה ומגיעה גם לקשר עצמו.
גורמת לי להיות נזקקת יותר ויותר לדבר הזה שמרים לי את כל היש גבוה למעלה.
ואז גם כשזה נוכח, שני הרגשות פורצים סכר בתוכי, מתערבבים ורבים.
יש פעמים שהחוסר גובר, כאילו כל הביטחון, האהבה, העצמה שמעמידים מולי שהכי שקוף שיש לא מצליח להיטמע בי.
ויש פעמים שהמלא מציף. ואז אני זקוקה לחיבוק הזה שמזכיר לי שמקומי על הברכיים לא רק מולו ואיתו אלא גם מול עצמי.

ללמוד ענווה מול עצמינו, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים שיש, אם לא הכי קשה.

אני עובדת על זה קשה, כי אם יש משהו שאני חוששת ממנו הוא חטא היוהרה ומסתבר שיש אחד כזה גם אני מולי.
כשהיד האוחזת חסרה לי העבודה קשה יותר 💜

שבוע מלא אנשימים :)


לשיר אין באמת קשר למילים שלי, אני פשוט אוהבת מאדדד את השיר ואת הביצוע של רן ומירי ביחד 😄 ומעבר לזה
יודעת שאפחת לא תתפוס את המקום שלי, יש מספיק לכולם.ן 😛🥰

כן, כן אני יודעת שזה לא האתר המתאים לדבר על זה, אבל זה מה יש וזו מי שאני.

 מה זו אהבה?
אתם יודעים?

אני עד היום לא יודעת ולא מצליחה לתרגם אותה נכון בתוכי
לא באמת מצליחה להטמיע בתוכי את ההרגשה הזו.
אני חושבת שאני יודעת או לפחות משתדלת להראות את האהבה שלי למי שאני אוהבת (ולא חשוב איזו אהבה זו)
אבל להרגיש אהובה או אולי ביטחון באהבה אלי, לא קיים אצלי
הוא פשוט לא מצליח להיות נוכח יותר מכמה שעות
אולי כמה ימים
אני זקוקה להבנה הזו באופן מאד תכוף
והמצחיק הוא שאני זקוקה לזה במחוות מאד מאד קטנות
שאפילו אלה שאוהבים אותי לא תמיד מבינים אותם.
תכלס, גם אני לא תמיד יודעת להגיד מה נותן לי את הביטחון הזה.

אז בא לי לשאול היום
מה נותן לך להרגיש בטוח.ה באהבה של אחר\ת בך?



בוקר טוב כבר כאן :)

רבות דובר כאן (באתר ) בכל הפילוסופיה וגם בתכלס של הענין
אתמול רואיינתי באחת מתחנות הרדיו בענין בדסמ\שליטה, בעקבות ספר - רומן אירוטי יחודי מאד - שכתבתי.
יש לי את הדרך הנאיבית שלי לחשוב שכולם מבינים ורואים דברים כמוני
המראיינת ספק שאלה ספק אמרה  - בדסמ סטיה?
בשבילה מאזו סאדו הוא חלק בלתי נפרד מיחסי שליטה.
אני נתתי לה תשובות ונקודות מבט שהפתיעו אותה מאד.
יכולתי לראות, והיא גם אמרה לי כסיימנו, שיש מצב שזו סטיה טובה :) 

אבל מעניין אותי למה הסאדו מאזו יותר מייצג בדס"מ ויחסי שליטה
יותר בעצם מהצורך להרפות ולהישלט או לשלוט - אני רואה בסאדו מאזו צורך נלווה לתחושת הצורך בשליטה

ואתם.ן?

אני אוהבת להתעורר, להתרגש
לנוע, להיות בתשוקה מתמדת
אבל למה כל הבפנוכו שלי
בוער בי כשאני עושה משהו
שגורם לבטן שלי להתהפך?

למה כשאני אומרת לא -
אני מרגישה הילדה הכי לא ראויה בגן?
למה הכל מפעפע בי?
הלא והכן אצלי לא יודעים את מקומם
רבים כל הזמן.
ואני,
אני יודעת
את מקומי?
🤔