"את עשית את זה מיוחד עבורי"
6 מילים שמפליאות אותי, מרגשות אותי, מרימות אותי, מלטפות את המקום שלי אצלו, מחזקות את הקולר (הדמיוני) ומתמיהות אותי.
למה מתמיהות - כי למרות הזמן הרבה והוא רב מאד שאנחנו ביחד, אני כל הזמן במשחקי מחבואים עם המקום שלי בלב שלו
בראש ובגוף שלו.
הרבה זמן אנחנו ביחד, אבל הרבה!
עד לפני שבוע לא צורף עוד אחד.
בשבוע שעבר זה קרה
מבוכה במקביל לביטחון
עיני היו מכוסות רוב הסשן
כל הגוף שלי התגייס להקשבה חושית של מה שקורה ומה מתבקש ממני.
דבר אחד היה ברור לי, אני צריכה לדעת שהוא שם והוא שולט במה שקורה עד לפרטים הקטנים.
יש לי ענינים עם הגוף שלי, לא כי אני לא אוהבת אותו אלא כי הוא עבר לא מעט בשנים האחרונות, ונשארו צלקות קשוחות, וכל מיני תופעות שזקוקות למשנה זהירות.
לא רציתי לשמור על עצמי, רציתי שהוא ישמור עלי, ידעתי שהוא ישמור עלי, הוא עבר איתנו חלק נכבד מהמסע.
הייתה לי בקשה אחת, סוג של גבול, אפילו הפתעתי את עצמי בה, כי נדיר שאני מבקשת גבול שהוא, אבל אולי זו התבגרות דווקא?
אני מאד אוהבת חוויות חדשות, גם כשאני חוששת מהן.
הפעם לא חששתי בכלל.
גיליתי, או יותר נכון, שמתי חותמת על הרגשה שנמצאת אצלי תמיד במפגשים מהסוג הזה, שאני מרוכזת מאד בכמה טוב, נעים ונוח לאלה שלידי וסביבי.
השחרור שלי וההנאה מהסיטואציה מגיעה אחכ. מגיעה מהעונג שלהם.
אני מתמסרת, כולי שם, שלו, לרצונו ולשימושו בכל דרך.
ההבנה הזו פתרה לי חלק משאלה שאני שואלת את עצמי לא מעט בזמן האחרון. מהו בעצם עונג עבורי?
והאם גמירה עבורי היא שיא העונג בסיטואציות הללו?
כבר הרבה זמן שאני חושבת ורוצה שתצטרף אלינו אישה כדי לבחון את הצורך שלי במיקום המסוים אצלו
אין בי צורך או רצון להרגיש אותה, אלא לחוות את הנוכחות שלה שם, איתנו, מולו, בשליטתו על כל מה שיקרה ומה שלא.
לחוש איך זה עוד אישה בנסיעה שלנו בכרכרה המוכרת שאנחנו.
המפגש הזה העיר בי את הרצון לכך שוב.
הוא גם השרה בי עוד סוג של ביטחון שיאפשר לי, אולי, לנסות לחוות, להיות ופחות להקשיב :)
