אני מתגעגעת, מן געגוע עמוק, קצת מתעתע שכזה.
רצון לא מוכר לי מכרסם בתוכי
לראות אותך, להביט בתמונה שלך.
אני אוהבת לצלם ומאד אוהבת להביט בתמונות, ללמוד את הצלם דרכן.
מעולם לא הסתכלתי על תמונה עם רגש כזה של כמיהה עזה לטבוע בתוך מה שמשתקף בה.
העיניים שלך שניבטות ממנה כל כך ברורות ואומרות...."התקרבי נא" :)
להסתכל בתמונה, כי זה הכי קרוב שיש אליך כרגע, התמונה ההיא ששלחת כשרק הכרנו,
אין לי אחרת ואין לי צורך בנוספות.
ההיא, הראשונה והיחידה, בה שלחת את החלק הכי משמעותי וחשוב, לדעתי, באדם.
הפנים הנחושות והנעימות כל כך שלך יושבות על כתפיים וחזה רחב, כזה שאפשר להניח עליו הכל,
מרע ועד טוב מכאב ועד שמחה.
את הכל, העיניים שלך, המבקעות בחיוכן קליפות וצדפות, יראו.
הכתפיים, החזה הפתוח, והמזמין שלך, יאספו ויספגו אותי אל תוכם.
אז אני מסתכלת בה, צוללת אל תוך עיניך והבעת הפנים המעניינת והמעוניינת שלך
ומרשה לעצמי לשחות גב לכל המפגשים הקודמים, כי הגוף כבר ספוג ברטיבות של כמיהה עזה וחוסר.
מרשה לדמיון הפרוע שלי להתחיל לשחות חתירה,
אל עבר מחשבותיי, כיצד יראו מפגשי העתיד, בעיקר המפגש הראשון אחרי כל הזמן הזה.
ידי נשלחות אל הפינות השמורות לך כשהראש שוקע אל תוך הגעגוע והציפיה
ומתחיל לחלום על המפגש בו אזדקק לחוש כל תא בגוף שלך חוצב בי וצורב אותך בי.
שעות בהן ארצה רק להריח ולטעום, לינוק ולנשום אותך אל תוכי כדי שתֶחַרֵט בכל חושי.
דקות ארוכות בהן ארצה לשמוע את הקול שלך ולהביט בעיניך שיספרו לי, איך אתה עברת את הימים והשבועות הללו.
זמן בו הגוף יענה לכל רצונותיך, גחמותיך וצרכייך בזמן שהנפש שלי תספר לך מה אתה עושה לה;
לאן אתה מצליח להגיע,
ואיזה מגרות מלאות אבק אתה גורם לה לפתוח ולגרש את החנק המצטבר בארון שבגרון, עם נוצה או מברשת ברזל...
ואז לחדש מלאים של רצונות, יצרים, תשוקות וצרכים.
שתי נשמות או במקרה שלנו שלוש, יוצאות להן בריקוד ....
