סקרנות מאוחרת

כשאתה לא כותב
אני מתחרפנת קלות...
טוב, נו, לפעמים קשות. :)
זה בכלל לא חשוב
שאני יודעת שאתה כותב כשאתה יכול.
זה בכלל לא חשוב
שלפעמים אתה מאד עסוק.
אצלי הסברים הגיוניים
שלמוח ברורים
לא תמיד עוזרים ללב להרגע.  
הרצון להרגיע את הגעגוע,
הבור הפעור שזקוק לכמה מילים ממך
כדי להסגר לשעות הקרובות
יכול להטריף אותי.
וכשזה קורה
וילונות הברזל של הקונכייה שלי
מתחילות להיסגר אט אט
ואני צריכה למצוא בתוכי
כוחות עילאיים כדי להשאיר אותן
פתוחות.
אני צריכה להתכנס בתוך עצמי
להכנס לחדר השמור לך בלבד
ולהביט בכל המזכרות, המתנות
והתשורות שנתת ולא מפסיק לתת.
תכלס, בלי לבקש שום תמורה.
אני יושבת לי שם בסלון בחדר שלך
בליבי.
נושמת אותך, וזוכרת כמה טוב
איתך.
כמה נכון.
כמה מרחב של חיים ותשוקה פתחת
בגוף ובנפש של עצמי.
וכיצד בדרכך המיוחדת
אתה מחלחל תשוקה ואהבה נוספת
אל תוך הזוגיות שלו ושלי.
ואז
אני משאירה את דלת החדר פתוחה
עולה למעלֶה ראשי
ומשמנת את צירי וילונות הברזל שלי
כדי שאוכל בקלות לשחרר אותם ממקומם,
כך שכל עוד אני איתך
לא יסגרו לעולם
גם לא לרגע קט.

והשקט שלך עוטף 
אותי.