של שקט
לא הפרו את השלווה והבטחון
שצרבת בשעווה סבלנית, צבעונית וחמה את ליבי.
לא שברו את הרוגע, הידיעה
שהצלפת והחדרת לתוך גופי, שאתה כאן להישאר.
גם במרחק וזמן בלעדייך, אנחנו שלך, איתך.
ואתה, כל כך איתנו.
זה מרגש אותי כל כך, ומקל ולו במקצת,
על לחות הגעגוע הבלתי נסבלת
של הלב והגוף.
הקול שלך מבליח;
מתגעגע, רוצה, אוהב, שומר.
מספר כמה גם אתה חסר
אותי, אותו.
המילים שלך, מקבלות משנה תוקף
ואני מתחילה ללמוד להקשיב לאותיות,
למשמעות שהן יוצרות.
להרגיש את הקול והנשימות
שמנגנים על מיתרי גופי.
פעם גופי היה נמתח לדום,
מקשיב למילים הכתובות והמדוברות
דרך כל אות ששרקה כל תנודות הפסיקים.
מתפתל אל כל ניואנס קטנטן שחשבתי שאני מרגישה.
איתך זה פשוט
אתה כותב ואומר בדיוק מפליא, ובלי שום מחסום שהוא
לא מולי וגם לא מולו,
את הרגש, את הרצון, וגם את הגעגוע.
את הכמיהה שנמצאת עכשיו בחוטי הזכרון ונימי הגוף.
ציוץ ציפורים, רעש עיר
המיית הים, נשיפת העצים
נרות דולקים, עלי...
הוא מנויילן היטב!
אתה לבוש מלא או חלקי
לא משנה המצב
פיך מדבר את ליבך וגופך, צרכיך, רצונותיך
ולא מפסיק להגדיל את החדר שלנו בתוכך
ואיתך זה נראה שאין פשוט מזה
( תלמדי, אני חובטת בעצמי, תלמדי!!)
ואם חיפשתי להתרגש מכל יום שמפציע
אתה בהחלט מספק את הגחלים הבוערות לכך.