סקרנות מאוחרת

הוא אומר, עם העיניים החודרות בי בחיוך והקול הזה שלו, שצורב את היבלת המטרידה הזו שבמרכז הגוף שלי ומסיר אותה ממני
טיפת הדאגה שהתגנבה לתוכי פנתה בפניית פרסה חדה אל ים הגעגוע העצום
שם היא מתמזגת לטיפה​ במפל של כמיהה, צורך וחוסר.
שם בפיתול שפך הנהר של הגעגועים העזים
אני מטלטלת את הגוף הזקוק ומשקָה את תעלות הנפש המשתוקקת, בקול שלו.
בכל מנעד וצליל שמיתרי קולו מפיקים כשהוא שולח הודעה או משוחח איתי.
אני שומעת את הבס השלוו שלך, אוחז באוזני, 
הטונים היורדים במורד האוקטבה מתעבים כשהוא מתרגש מהודעה או מילים שלי.
הדרך בה צלילים מתחברים לו למילים כדי להרגיע, לחשוק, לחבק ולעיתים גם להפנות אותי למקום בו הוא רוצה אותי :).
אני מקשיבה לו לכל המנגינה שבה הגוף שלו מדבר אלי ומרשה לעצמי להמשיך לערוג
ואת טיפות הדאגה להפוך לנהרות של געגוע מתוק.
הגעגוע הזה הוא שלי ושלו והוא מתנגן בנו כמעט מהרגע שאנחנו נפרדים ממנו
וזה לא משנה אם זה לכמה ימים או לכמה שבועות
אבל אני זו שחופרת... נו מה :))

ואז אני כותבת לו עוד מייל או הודעה ויוצא כמו פוסט, לא משנה מה אני רוצה לכתוב זה יוצא במין שפה שכזו.
אבל אני יודעת שהוא יודע 

​ש​כשאנחנו מגיעים  לשפת הגוף, השפה הופכת אחרת, היא הופכת לצלילים רטובים של מגע.
קונצרט של טריו; הוא בגבוהים, אצלי בנמוכים – לפעמים מתהפכים –
ולא משנה מי מדבר ומה נאמר הוא מנצח, נושף ופורט ורק קולו נשמע ברמה.

בא לי שבוע של מוסיקה בנמוכים ופגישות לאין קץ {ביצוע שמצאתי והתאהבתי אז אולי גם אתם}