כתבתי את הפוסט הזה בערב חג לגמרי מהבטן
בהתרגשות, ממקום של לב מודה על המקום הזה
ומהמקום שאני היום מאמינה יותר מפעם שאסור להשאיר את הראש בחול
אלא להרים אותו גבוה, לחבר בין הגוף והנפש ולהיות קשובים לעצמינו
הכי קשובים שאפשר {כדאי גם לאהוב, לקבל ולהעריך אבל זה אחכ או תוך כדי :)) }
והמקום הזה, למרות הקיטורים והדברים הפחות יפים, דרך אגב, כמו בכל מקום אחר, הוא אחד המקומות
בו גוף ונפש נפגשים בעוצמות שאין לתאר כלל.
הלמידה שהייתה לי לפהי, תוך כדי וממשיכה גם אחרי מבהירה לי כמה חשוב לחנך מגיל צעיר
קודם כל אהבה עצמית, אמיתית, לא של יהרה, של הכרה בערך העצמי שלך
כי מכל אחד מאיתנו יש רק אחד וזהו. :)
וכי בכל גיל אפשר להבין שאני לא באמת מכירה את עצמי והגיע הזמן לחפש את הקול הספציפי שלי
והוא זה שיוביל אותי להכיר ולאהוב את עצמי על כל אלפי גווני, לעומק.
אני בהחלט ובאמת מוקירה הרבה אהבה ותודה לאתר הזה
הבלוגים המעשירים והמאשירים, אלו שגורמים למחשבה וללמידה, אלו שמדברים את מה שאני לא יכולה או יודעת לכתוב.
אלה שמראים את החיים שלהם בדיוק כפי שהם בלי לראות אפחד ממטר ולעשות חשבון מה יגיבו להם.
אלא לוקחים הכל בחיוך ואהבה, גם אלה שנכנסים בעצמם מלמדים לא מעט.
מספרי הסיפורים, ואלה שהדמיון שלהם ושבהם עולה על כל מציאות.
המרחב כאן עצום ויפיפה.
הקשרים שנוצרו ונוצרים כאן חלקם וירטואליים לחלוטין וכלכך אמיתיים וחלקם מזמן הפכו לחברים וחברות קרובים או של קפה ועוד...
התגובות שקיבלתי הבעירו אש בלב שלי חיממו אותו
שמו לי מראה יפה מול הפנים ותודה גדולה על כך
תודה על המקום הזה ואנשים כמו המקבץ המדהים שהגיב ומגיב גם אלו שחיבקו ומחבקים בלייק
גם הקוראים השקטים שאת מספרם אני רואה וזה כל פעם מרגש אותי מחדש.
כשאני מתרגשת אני כמו שיכורה - לא צריכה עזרים חיצוניים - הלב והגוף מפעילים את כל האנדורפינים ושאר החמרים הנצרכים
כדי להתנהג שוב בשיא הקלילות, בלי לחשוב, אין ביקורת, אין שיפוט, רק קבלה. פשוט מהבטן
אני משתכרת מאהבה שכזו :)
אז שוב ושוב
תודה זה לא מובן לי מאיליו.
שבת של שלום ושלווה
