סקרנות מאוחרת

של זיכרון

פה ושם אני מוצאת שיש חוויות אני לא יכולה לבטא במילים
כל אות או מילה שאכתוב תתגמד לעומת התחושה של אותם רגעים.
לפעמים אני מניחה לזמן לעבור ואיתו מגיעות המילים המתאימות
ולפעמים אני חושבת, שאם הוא היה מצלם אותי באותם רגעים
התחושה הייתה יוצאת מהתמונה ומזכירה לי בדיוק
באיזה מקום הייתי באותו רגע.
לפעמים הייתי רוצה לראות את עצמי בעיניים שלו
ובעיניים שלו.
איך אני נראית כשכולי שם בשבילו ובשבילו
נו טוב ברור גם בשבילי :)
רוצה לראות איך נראית ההתמסרות שלי
כיצד מתבטאת העברת השליטה על כולי, על כל רגש, מגע ותחושה אליו.
כי איך אני מרגישה ובאיזה חלל אני מתעופפת, אני יודעת, אני חשה את זה ימים אחכ.
אבל המבט בעיניים, המבע של הגוף
השרירים שלכאורה מפסיקים לעבוד על פי רצוני.
הקול שלי שלא תמיד יוצא, הראש שעף יחד עם הסטירה שנוחתת
קווי הפנים שלי שמעוצבות מחדש בידיו
הגוף שמתקמר, מתקער, נפתח, נפער, נוזל
איך כל זה אני?
מתוך הערפל שאני מהלכת אני מרגישה את ההנאה והעונג שלו ושל האיש שאיתי
שומעת את המילים והקולות שהם משמיעים
אני זוכרת את היבבות שלי כשהאצבעות שלו ניגנו אל תוך העומק שלי.
אני מרגישה שהכל שם משתחרר, אין מעצורים אין שסתומים
אבל כמה הייתי רוצה לראות :)
כמה הייתי רוצה להיות לכמה רגעים
סיפור בתמונות.

אז אני רוצה....

מה עם להקפיא את מחוגי הזמן מידי פעם?