סקרנות מאוחרת

זו מין מילה כזו קטנה, שלא פעם נדמה לי
שאין בה מספיק כדי באמת להביע את מה שאני מרגישה
שאין בה את עומק התחושה שאני רוצה לתת
הרבה מאד פעמים אני מוסיפה למילה - תודה -
מילים נוספות, כאילו להגדיל לה את הנפח
להבהיר ולהראות את עצמת וגודל התודה
שיש בי.

זה אחד הימים האלה שאני מנסה להודות
לזה שאיתי ולהוא שאיתנו
על הפתח הענק והמקום הרחב שהם נותנים לי להיות אני
במלוא ובכל המובנים והרבדים שאני.
המקום הזה בו אני  יכולה להיות כל הקשת שאני
מהילדה הטובה והשברירית שכך יש שרואים אותי
לעבור דרך, האמא, הבת זוג והאישה שאני
ולהיות גם במקום בו אני רק אני
אני רק במקום של הצורך שלי
במקום ששופך בי דלק ומצית בי את הגפרור
שמאפשר לי להיות כל שאר הדברים
כשדלת המקום ההוא שלי נסגרת מאחורי.
במקום ההוא שבו אני יכולה להיות
כלבה, שפחה, זונה,
במקום בו אני 
גונחת, צוחקת, שותקת ומייללת
ובמקום בו אני יכולה
לומר, לבקש, להגיד ולשאול
כל מה שאי מרגישה וחושבת
ואפאחד מהם לא יבהל ויברח
אלא להפיך, הם רוצים לשמוע עוד ויותר.

אז תודה
לך שלצידי שמאפשר ומאפשר ורק שמח יותר
ולך שמעלי ומצדדי, {גם כשאני עלייך אתה מעלי} שפותח ונותן
מעניק ושומר עלי גוף, לב ונפש.
אתה שמאפשר לי לתת את עצמי לך,לצרכך,לתענוגותיך
בלי עודף מחשבה, בלי לחשוש ולהיבהל.
ותמיד תמיד עם חיוך גם כשאתה מחנך, שם ומחזיר אותי לתלם או למקום שלי.
תודה :)

ותודה גם לכם שאתם קוראים {גם אם רובכם לא מלייקקים 😄 }