איתו, עם האדון שלי, הנשלטת שבי, הופכת יותר ויותר ברורה ובהירה כל פעם מחדש.
בכל מיני ניואנסים שקורים בנינו, במפגשים, ובתקשורת שבין לבין,
הקלות והביטחון בהם הנפש והגוף, כמעט ללא מחשבה, מתמסרים, נרעדים ונרגעים,
מפתיעים אותי ומרגשים אותי שוב ושוב.
מהרגע שהבנתי את מקומי {את הצורך והרצון להיות במקום המסויים הזה}
היה לי ברור שאני צריכה מאד להרגיש את השולט כדי שאהיה במקום הזה.
ואיתו זה קורה, כאילו בקלות, וכל פעם הוא מעמיק בי תחושת ורגשות
וגם את ההבנה כמה טוב לי ונכון לי המקום הזה שלי אצלו.
המקום הזה אצלו ושלגמרי שלו, מאפשר לי מיקוּם לגמרי אחר באיזורים וסיטואציות שונות בחיים שלי.
בכל פעם שאילוצי החיים מרחיקים אותו, אני נושמת זכרונות, של ריח, מגע ותמונה.
הריח שלו שהולך איתי מטמיע בי את הזיכרון של איך זה להיות מלופפת על הצוואר או הזין שלו.
המגע שלו שצרוב בי מזכיר לי האצבעות שלו שמנגנות ומרקידות לי את הלב, הנפש והגוף.
הטעם שלו שמרוח לי בנשמה ממחיש לי את השפתיים ששואבות ממני, מילים וטעמים.
ובימים שחוסר הנוכחות שלו מעלי, זו שעושה בי שקט ולעיתים גם סדר, מתגבר.
הגעגוע ליד שהוא מניח על הפה שלי כדי שיוכל לשמוע ולהקשיב גם לו מידי פעם... 😈
בימים שכאלו כל סימן קטן ממנו אלי הופך אותי לקצפת או שמנת מתוקה
אפילו הנפש מתרווחת ונוזלת ומרגיעה המעט את הצורך והרצון
שיהפוך אותי לזברה מעוטרת בציורי שעווה היחודיים שלו.
וככל שהימים והחודשים מתרבים והאני ששלו ברור לי יותר ויותר
אני לומדת יותר סבלנות.
ממתנת את הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו
ממתינה מלאה ברצון להיות לו ושלו מלאה בסימנים ובאותות שהוא אוהב לתת בי.
מועדים לפורענות של שמחה :)