רגלי מסוכלות, עיני חולמניות
אוזני שומעות במעומם את צקצוקי הרחוב
אני כאן וגופי לגמרי שם.
התרחישים שחולפים על 120 קמ"ש אצלי בראש גורמים לי לעזוב את האטמוספרה ולשוט בחלל.
ממקום מעופי אני תוהה אם מישהו מהעוברים והשבים רואה את תוכנם המעשי של דמיונותיי.
אני כל כך קלה עכשיו, מרחפת בגבהים שלרוב היו מפחידים אותי כשבעצם במבוך ראשי ונשמתי אני ממוקמת במקום הכי נמוך שאפשר.
פשוטת איברים ובגדים, עירומה מרצונות, ממורקת משיברי האגו שמדי פעם צצים להם.
על בירכי, אפי ממוקם בנקודת החיבור שלו.
הפסיק במשולש שבין הזין, הביצים ומעלה חור הישבן שלו.
הלחי שלי, מבלי משים נלחצת לירכו כאילו לקבל מעט רוך, ידו נשלחת אל הלחי שנחשפת ומשתובבת למולו, מתהדקת עליה ותוחבת אותי עמוק לתוך השקע ההוא כאילו היה רוצה שאשאר שם לתמיד.
אני מתעוררת לפתע מצליל מצליף בווטסאפ , כמעט נופלת ארצה מהגובה בו אני שטה; "יותר, הרבה יותר, אני רוצה"
האוזן מבינה שהוא שמע את מחשבותי :)
מתגעגעת כל כך להיות שם, במקום המנטאלי והפיזי הזה שוב.
שבוע מהנה אנשימים