אבא שהוא כבר לא אבא, שבר כלי וגוף.
שוכב בביה"ח בהמתנה לפרוצדורה כלשהי שמתעכבת. בירוקורטיה יש לי רגשי שנאה למילה הזאת. נלחמים בתחנות רוח וכל צעד נראה שמרחיק אותנו יותר מהמטרה. הבריאות של אבא.
גם לא בטוח שזה ממש יעזור בגלל הגיל והדמנציה והרדמה מלאה והחלמה והסיכוי יורד וסיבוכים ובלה בלה בלה.
מאכילה אותו כמו תינוק קצת פירה ומרק עם מגבת סינור על הצוואר שלו, כל ביס זו הצלחה כי גם אין לו תאבון וירד במשקל מכל האישפוזים ובכלל מדי פעם אומר שנמאס לו וזה ברגעים שהוא צלול. ומתייבש אז שמים אינפוזיה והוא תולש אותה כי הוא לא יודע איפה הוא, והידיים שלו עם שטפי דם ועור דקיק שכל פצע הוא פתוח וכואב.
הוא מספר סיפורים דמיוניים שמתערבבים עם מציאות של לפני 30 ו 40 שנים. ממלמל לו מתוך שינה בכל מיני שפות שדיבר פעם שוטף.
האבא החכם שלי, המנומס, היקה פוץ הכי משעשע כבר לא פה איתי בחדר. משהו כבר לקח לי אותו די מזמן. עושה בייביסיטר לגופה ספק חיה ונושמת שנאחזת בשארית כוחותיה בעולם הזה.
אז אני מסתכלת ואומרת לא עדיף כבר שימות?
כשיגיע תורי אני רוצה קופסת כדורי שינה ולסיים את זה כמה שיותר מהר, לא רוצה להסחב ככה בחיים ולהיות לנטל על המשפחה שלי. אני אוותר ובקלות. חוויתי מספיק וזהו.
בינתיים אני פה והדמעות זולגות.
