משקפיים סגולים

המילים שעזרו לי לעבור את התקופה, הפוסט של ההתפרקות, רגשות מעורבים, עצבות וחוסר אנרגיות להמשיך ולקוות. עבר.

אבא מרגיש יותר טוב ומתחזק, תודה לכל מי שדאג וחיבק ושלח אנרגיות טובות.

אני מנסה להיות יותר פעילה, הצבתי לעצמי מטרה של 7000 צעדים ביום ואנסה להגיע לעשות יוגה או פילאטיס השבוע. הגב תפוס מהלחץ תמיד נתפס לי כשלחוצה. הייתי פעמיים בחוף הים להליכה בזמן שקיעה כי זה כיף ומזג אוויר שעושה לי טוב ואוויר ונושמת.

רוצה לזרוק את כל ההגנות שלי ולתת לדדי אחד לטפל בי, רוצה את השקט ולא לחשוב קצת מה הלאה ולא לרוץ להביא טפסים לפה ולשם ופשוט נמאס לי להיות מבוגרת קצת ולעשות כל הזמן דברים שצריך.

ופונים אלי ופשוט קשה לי להאמין למה שאומרים ולא בא לי להתחיל מהתחלה שוב.

אז טוב אולי קצת יותר אבל עדיין לא מתמודדת עם הפחדים שלי והנה הודיתי בזה.

אבא שהוא כבר לא אבא, שבר כלי וגוף.

שוכב בביה"ח בהמתנה לפרוצדורה כלשהי שמתעכבת. בירוקורטיה יש לי רגשי שנאה למילה הזאת. נלחמים בתחנות רוח וכל צעד נראה שמרחיק אותנו יותר מהמטרה. הבריאות של אבא.

גם לא בטוח שזה ממש יעזור בגלל הגיל והדמנציה והרדמה מלאה והחלמה והסיכוי יורד וסיבוכים ובלה בלה בלה.

מאכילה אותו כמו תינוק קצת פירה ומרק עם מגבת סינור על הצוואר שלו, כל ביס זו הצלחה כי גם אין לו תאבון וירד במשקל מכל האישפוזים ובכלל מדי פעם אומר שנמאס לו וזה ברגעים שהוא צלול. ומתייבש אז שמים אינפוזיה והוא תולש אותה כי הוא לא יודע איפה הוא, והידיים שלו עם שטפי דם ועור דקיק שכל פצע הוא פתוח וכואב. 

הוא מספר סיפורים דמיוניים שמתערבבים עם מציאות של לפני 30 ו 40 שנים. ממלמל לו מתוך שינה בכל מיני שפות שדיבר פעם שוטף.

האבא החכם שלי, המנומס, היקה פוץ הכי משעשע כבר לא פה איתי בחדר. משהו כבר לקח לי אותו די מזמן. עושה בייביסיטר לגופה ספק חיה ונושמת שנאחזת בשארית כוחותיה בעולם הזה.

אז אני מסתכלת ואומרת לא עדיף כבר שימות?

כשיגיע תורי אני רוצה קופסת כדורי שינה ולסיים את זה כמה שיותר מהר, לא רוצה להסחב ככה בחיים ולהיות לנטל על המשפחה שלי. אני אוותר ובקלות. חוויתי מספיק וזהו.

בינתיים אני פה והדמעות זולגות.

הקעקוע מושלם, כאב ברמות ועשה לי טוב לכמה שעות ועוד כמה ימים אחרי כששרף וכאב.

כוויה זה סימן יפה שנשאר כמה ימים.

לרקוד כמה שעות כשאני שיכורה זה בכלל מדהים. ניתוק לכמה שעות ומזל שעטופה בחברות צמודות שהשגיחו עלי. הגוף הכואב היום מזכיר לי עם כל צעד שאני זקנה (הייתי חייבת להיות פולניה איפשהו בפוסט הזה).

טוב זו סתם עבודה בעיניים כי חסר לי.

מרוב שצריכה כאב ואין קבעתי לי תור לקעקוע.

חושבת על המרפק (אאוץ') בטח אשתפן בסוף.

זהו אין פואנטה

הוא מצייר עלי. עיניים מכוסות עם צעיף.

יושבת מולו, צבעי המים כבר חיכו על השולחן כשהגעתי עם סט מכחולים מכובד.

תאורה מעומעמת, לא שזה מעניין אותי כי לא רואה. מוזיקה שבחרתי ברקע. 

מתחיל על יבש, קצת מדגדג פה ושם,  מעביר ברפרוף עדין על הכתפיים, חזה, פטמות, נעים לי ואני נרגעת עם המגע ומחכה להמשך. 

שומעת את הנשימות שלי ואז משיכה ראשונה של צבע קריר, אני מצטמררת והוא ממשיך ואין לי מושג מה הוא מצייר עלי וכמה דקות עוברות. שומעת כשהוא מנקה את המכחול במים ורשרושים ומרגישה את הרגליים שלו תוחמות אותי וזה כל כך מעיף אותי, טיפות של צבע נוזלות עלי ועוד משיחות ועובר לפטמה השניה ואז לבטן ולצוואר ומצייר עלי עוד ומדמיינת אולי את הצבעים אבל בעצם לא חושבת ורק מחכה לנגיעה הבאה של המכחול. מרגישה שחלק מהצבעים כבר התייבשו ואת העור מושך קצת ומתכווץ וזו עוד תחושה שלא מכירה. 

פותח לי את הרגליים ומלטף ואני הכי רטובה וחרמנית ורק אומר שטוב שהייתה מגבת.

קנבס אנושי שלו.

אני שוכבת על הבטן או יושבת על כסא או עומדת.

תמקם אותי.

אני הקנבס שלך או הדף הלבן או הזונה.

תשתמש בי.

עם מכחול, עם הלשון או גלגל שיניים.

תצייר עלי.

עם פלוגר או ספנקר או כף היד שלך.

תסמן אותי.

עם חבלים או שרשראות או אזיקים.

תגביל אותי.

עם כיסוי עיניים או אוזניות או גאג.

תעמעם אותי.

עם מילה או פקודה ורק מלשמוע אותך.

תשחרר אותי.

עם זיון וחדירה או צעצוע.

תגמיר אותי.

ואני רק אחייך בזמן שאתה חודר לי לראש ומעיף אותי.

ומה איתך? אתה כבר נהנה רק מלהיות שם איתי.

שוכבת על הספה עירומה אחרי מקלחת כי ככה הכי כיף, המאוורר נעים לי על הגוף.

אוכלת נקטרינה וכל המיצים נוזלים לי על הסנטר, מלקקת מה שיכולה עם הלשון ונעזרת עם האצבע למקומות שלא מגיעה.

בום, מתחרמנת מעצמי והדמיון ישר מקפיץ אותי לסשן. קשורה למיטה, אתה מניח עלי פירות קרירים ומלקק תוך כדי. הקונטרסט בין הפרי הקר ללשון החמה שלך מעיף אותי. אתה מרים עם הפה שלך חתיכת נקטרינה ומביא לי אותה לפה, מלקלק לי את הפינה של הפה ואז מנשק במלוא התאווה, תוך כדי שאני עדיין לועסת את הפרי, מכניס את הלשון שלך לפה שלי וכך בתוך הביס האינטימי אתה חודר לתוכי. מסתכלת לך בעיניים ואנחנו הכי שם ביחד, מבינים בלי לדבר.

מסיים את הנשיקה בליקוק נוסף של כל המיצים שהתערבבו להם.

חוזר לגוף שלי שמכוסה פירות, נוגס בענב ולאחר מכן בפטמה שלי, אני מקשתת את הגב מהכאב וההנאה ואתה עובר לפטמה השנייה, מלקק ונוגס וצובט. דוחף לי גם ענב לפה כדי שאהיה עסוקה ומתקיף את הכוס והדגדגן עם הפה והאצבעות.

כבר מזמן לא נהניתי מאכילת פרי בצורה הזו.

אז מתי סשן האוכל הבא שלי?

אבל אף אחד לא שם לב

אני עושה הכל לכולם ומנסה לרצות

מותשת ולא נושמת בשבילי

שונאת את כולם

אוהבת יותר מדי

כבר מזמן לא שחררתי והרגשתי

מזמן לא הרגשתי קטנה עם יד מלטפת

זה כבר לא עניין של חרמנות

קצת שכחתי מי אני 

ויש שחושבים שאני מושלמת

ובפנים אני מפורקת עם חיוך מזויף

ואני לא רוצה לוותר לעצמי

ולא צריכה שיבקשו ממני כלום

אני רוצה קצת להיות

קצת להרגיש

קצת שיקשיבו לי

מבטיחה שאהיה טובה 

כי זו אני

אבל לפעמים אוהבת לעשות דווקא

כי אחרת מה זה שווה?

חזרתי הכי רגועה שהייתי אי פעם, כנראה האוויר והמרחבים הירוקים גרמו לי לעצור ולנשום ולהרגיש. הרגשתי אותי בתוך הטבע הזה ושכחתי כמה אוהבת את השקט שיש שם. היה לי זמן לעצמי נטול דאגות וחששות, לא שמעתי חדשות כל זמן הטיול והתנתקתי מכל מה ומי שמלחיץ. הטירות מקסימות כמו שדמיינתי והחוף המערבי והפראי של אירלנד עוצר נשימה. הלכתי כל יום בין 10-12ק"מ והגעתי הרבה פעמים לקצה גבול האנרגיה שלי אבל היה לי כזה סיפוק גדול שפשוט נפלתי על המיטה אחרי מקלחת חמה ונרדמתי לשינה עמוקה עד הבוקר כמעט כל יום. האוכל היה כל כך טעים וניסיתי כמה מאכלים חדשים והרבה תבשילים איריים שכבר טעמתי בטיול הקודם ואהבתי. השתכרתי כמה פעמים והיו כמה שיחות עם אירים שיכורים כמוני, שיח של שיכורים זה דבר משעשע מאוד. שמעתי המון מוזיקה אירית כמובן בפאבים וספגתי לי אווירה. כבר מתכננת את הטיול הבא לאירלנד בעוד שנתיים כנראה. יש שם משהו באוויר, במבטא, בירוק שמושך אותי כמו מגנט. אולי בגלגול קודם הייתי אירית אין לי הסבר אחר לתופעה.

הפנטזיה לא התממשה כי הייתי כל כך עסוקה בעצמי שלא היה לי חשק לשום דבר אחר.

עכשיו אני רעבה ומוכנה להכיר, האנרגיות גבוהות וצריכה לתעל אותן למקום הנכון. אז אם אתה קורא את הפרופיל שלי ומעניין אותך להכיר אותי אפשר לפנות בפרטי. 

מוצאת את עצמי בפינה יותר ויותר מתוך בחירה.

בורחת לפה כי נוח לי, פחות דאגות.

צובעת לי בחוברת או קוראת והמון מוזיקה.

סדרות מטופשות שלפעמים מצחיקות אותי.

המון כרבולים עם החתולים שלי.

בעבודה כמו רובוט וסופרת שעות עד שחוזרת הבייתה, לא אידאלי אבל זה המצב כרגע. שמה מסיכה מחייכת אבל לא טוב לי.

והכי כואב זה שעדיין אין לי עם מי לחלוק את מה שמרגישה ואין כתף של דדי.

כבר הפסקתי להרגיש את הגעגוע למה שהיה ורוצה רק חוויות חדשות.

לא רוצה רחמים ופניות מיותרות זו לא הכוונה.

זהו פרקתי עם כתיבה ודמעות כרגיל.