משקפיים סגולים

חזרתי הכי רגועה שהייתי אי פעם, כנראה האוויר והמרחבים הירוקים גרמו לי לעצור ולנשום ולהרגיש. הרגשתי אותי בתוך הטבע הזה ושכחתי כמה אוהבת את השקט שיש שם. היה לי זמן לעצמי נטול דאגות וחששות, לא שמעתי חדשות כל זמן הטיול והתנתקתי מכל מה ומי שמלחיץ. הטירות מקסימות כמו שדמיינתי והחוף המערבי והפראי של אירלנד עוצר נשימה. הלכתי כל יום בין 10-12ק"מ והגעתי הרבה פעמים לקצה גבול האנרגיה שלי אבל היה לי כזה סיפוק גדול שפשוט נפלתי על המיטה אחרי מקלחת חמה ונרדמתי לשינה עמוקה עד הבוקר כמעט כל יום. האוכל היה כל כך טעים וניסיתי כמה מאכלים חדשים והרבה תבשילים איריים שכבר טעמתי בטיול הקודם ואהבתי. השתכרתי כמה פעמים והיו כמה שיחות עם אירים שיכורים כמוני, שיח של שיכורים זה דבר משעשע מאוד. שמעתי המון מוזיקה אירית כמובן בפאבים וספגתי לי אווירה. כבר מתכננת את הטיול הבא לאירלנד בעוד שנתיים כנראה. יש שם משהו באוויר, במבטא, בירוק שמושך אותי כמו מגנט. אולי בגלגול קודם הייתי אירית אין לי הסבר אחר לתופעה.

הפנטזיה לא התממשה כי הייתי כל כך עסוקה בעצמי שלא היה לי חשק לשום דבר אחר.

עכשיו אני רעבה ומוכנה להכיר, האנרגיות גבוהות וצריכה לתעל אותן למקום הנכון. אז אם אתה קורא את הפרופיל שלי ומעניין אותך להכיר אותי אפשר לפנות בפרטי. 

מוצאת את עצמי בפינה יותר ויותר מתוך בחירה.

בורחת לפה כי נוח לי, פחות דאגות.

צובעת לי בחוברת או קוראת והמון מוזיקה.

סדרות מטופשות שלפעמים מצחיקות אותי.

המון כרבולים עם החתולים שלי.

בעבודה כמו רובוט וסופרת שעות עד שחוזרת הבייתה, לא אידאלי אבל זה המצב כרגע. שמה מסיכה מחייכת אבל לא טוב לי.

והכי כואב זה שעדיין אין לי עם מי לחלוק את מה שמרגישה ואין כתף של דדי.

כבר הפסקתי להרגיש את הגעגוע למה שהיה ורוצה רק חוויות חדשות.

לא רוצה רחמים ופניות מיותרות זו לא הכוונה.

זהו פרקתי עם כתיבה ודמעות כרגיל.

טיול צפוי עוד חודשיים וחצי בערך.

מתלבטת אם לפתוח שם טינדר, פרופיל חדש כמובן. לחפש מדריך טיולים ביום ושולט עם מבטא אירי שיעיף אותי בלילה?

האירים ידועים בתור אנשים חביבים עם מבטא מטריף כבר אמרתי. מפנטזת על איזו טירה עתיקה ונטושה, מבודדת, זה לא חייב להיות בלילה דווקא באור יום יהיה אפילו יותר מגניב. תישארו איתי.

מוצאת אותו בטינדר, נפגשים להכיר על ארוחת בוקר בכפר קטן וציורי. מדברים על גבולות ומתאמים ציפיות. ישיר ולעניין.

הוא בא עם אוטו כמובן ומתחילים את היום בנסיעה בין הכפרים וההרים עם נוף מדהים ובתקווה עם שמש. הוא מסביר לי קצת על ההיסטוריה של המקום ועוצרים כל פעם בנקודת תצפית והוא מצלם אותי ואני אותו ואת הנוף.

אין לנו ממש תכנון אבל יודעים שרוצים להגיע לטירה מבודדת כלשהי כדי שנוכל להשתעשע קצת. עוצרים לארוחת צהריים עם אוכל מקומי טעים בפאב. ממשיכים לנסוע תוך כדי שיחה נעימה וזורמת. אני מחפשת אטרקציות בגוגל כדי לראות אם יש משהו קרוב ומוצאת טירה יפה על גבעה, היא פתוחה לציבור ודי מבודדת כמו שרצינו. פונים לדרך קצת משובשת עם שלט קטן עם השם של הטירה, הדרך מתפתלת למעלה, הלב שלי דופק מהר ומרגישה את ההתרגשות גוברת.

מגיעים למעלה הגבעה והשרידים מולנו, קודרים וגבוהים, הרוב הרוס ויש כמה קירות עומדים בתוך צמחיה ירוקה. מחנים את האוטו בצד, הוא לוקח את התיק שהביא עם הציוד מהבגז' ונכנסים פנימה. הכל שקט מסביבנו ורגוע. הוא מסתכל עלי עם חיוך קטן ואז שואל אם אני מוכנה, עונה לו שכן.

מוציא כיסוי עיניים מהתיק וקושר לי אותו. זהו התחלנו.

הבהרות: זו הפנטזיה שלי ויכולה לשנות כרצוני. הדגש הוא על המיקום פחות חשוב לי מה יקרה במהלך הסשן.

הולכת באמת לבצע אותה כי זה מה שזורם לי וחושבת שאוכל למצוא שולט אירי שיממש לי אותה. אז מתי כבר יוני?

הן רק בראש שלי.

מנסה להתקדם ולשחרר אותו, כבר נמאס.

ניתקתי קשר כמעט לגמרי בשבילי.

אז למה בכל פעם שמאוננת הדבר הראשון שחושבת עליו זה הוא? ואיך וכמה טוב היה לנו ביחד? ולמה זה עדיין מחרמן אותי יותר מכל דבר אחר? למה?

ראש דפוק שלי, תן לי להשתחרר כבר.

צריכה דחוף חוויות חדשות וזיכרונות חדשים כדי להעיף את השלשלאות האלו לכל הרוחות.

סבלנות כבר כמעט אין לי, עצבות יש חלק מהזמן.

הכל חסר לי ברמות מטורפות, חייבת איזון ומישהו שיחזיק אותי, יכאיב לי ויכנס לי לראש כדי שיהיה לי שקט.

או לפחות זיון טוב שיעיף אותי קצת.

הנ"ל נכתב בשעת בוקר מוקדמת לאחר 2 קפה וחצי ערנות.

לא קל לי לצעוד לאחרונה

הדרך ארוכה וקשה, טובענית

הלבד צועק לי חזק מדי בראש

ניתקתי קשר עם מי שהפריע לי להתקדם וזה כואב

הרגשתי שמפריעה ומטרידה ואולי זו אני

שרק חושבת ככה

הגעתי ללמטה שלי ושוקעת

הראש עצבני, הגוף רותח 

והרגשה של חוסר אוויר ורק לקלף מעלי את הבגדים

חוסר איזון ואין לי שליטה

מפרפרת בצד הדרך  

והרבה ידיים מושטות לעברי חלק עם כוונה טובה

הרוב לא

רק יד אחת שלה מחזיקה אותי כרגע

מחכה ליד השניה שתמשוך אותי למעלה

תאזן ותלטף

ואולי אחזור לחייך מדי פעם

ולצעוד בקלות

הייתי שמה את הראש על הכתף שלך.

נותנת לדמעות לזלוג בזמן שאתה מחבק אותי חזק.

נותן לי להוציא הכל.

ואחרי שהייתי נרגעת, הייתי מבקשת ממך כאב, תכאיב לי דדי כדי שאשכח, כדי שאהיה נקייה.

ואחרי זה תזיין אותי כדי שאדע שאני שלך.

ואז נחזור לחיבוק עוטף ואולי אצטרך לבכות עוד.

תשים לי קוביית שוקולד בפה.

פשוט תהיה שם בשבילי כדי שאוכל להתמסר ולקרוא לך דדי. 

אתה נגעת בי שם ופעם כשחשבתי שזה מגעיל אותי וכשאתה נגעת זה כבר לא היה כזה נורא. אז התרגלתי והפנמתי ונתתי.

אתה הצלחת להסיר ממני לכלוך של ימים במגע ובקול. פתאום הייתי נקיה וחופשיה ומשוחררת.

לא יכולה להגיע לזה לבד, מודה.

אני כל כך צריכה את הניקיון והשקט, לא מסוגלת בלי יד מכוונת.

הרגשות מציפים אותי, הדמעות בעיניים ואני סתם דפוקה בראש וסוטה ולא משתלטת על עצמי.

ועצוב לי.

לא אוהבת להיות במקום הזה בכלל.

ברגע שאתה קושר אותי, בדרך כלל רתמה כלשהי עם קשירת חזה הדוקה ואז מזיין אותי, אני מרותקת פעמיים. חוסר היכולת לזוז ומשקל הגוף שלך עלי מעיפים אותי גבוה. צביטה בפטמה ומשיכה בשיער, מה שלא תעשה לי אני כבר שם. 

אז בדיוק הנקודה הזאת גורמת לי לפעמים להכנס לרוגע גם כשאני לא בסשן. רק המחשבה מפקסת אותי ונותנת לי כוחות להמשיך את היום. הרצון להיות שם גובר וזה מחרמן אותי בציפייה לסשן הבא.

חושבת על הקשירה הבאה, הריתוק, ההצלפות שיגיעו וכמה אספוג עד שארגיש שכבר לא יכולה ואתה תמשיך עד שתחליט שמספיק. חושבת על הנרות שעווה הסגולים שקניתי ואולי קוביית קרח שתצטרף לעינוג. כמה מרושע אתה תהיה וכמה סיפוק יהיה לשנינו. 

אבל הנקודה הזאת היא לפעמים כל מה שצריכה, כל השאר זה בונוס.

ולפעמים ריתוק זה סתם עונש לעמוד בפינה אבל זה כבר של הילדה הקטנה.

האדרנלין עוד מפמפם בגוף. כל היום הייתי עוד שם בלילה, ביחד איתך.

מוזיקה שאוהבים וסרט בשפה זרה שמתנגן ברקע בין זיון לסשן או עוד זיון או משהו ארוך כזה שמתחבר לכל הלילה.

אני רק רציתי שקט בראש ולשחרר ולפעמים אין צורך יותר במילים, אבל בשלוש בבוקר או מתי שזה לא היה, פתאום שיחה שכרגע ממש לא זוכרת מה נאמר בה וכרבולים ועוד זיון ואני כבר באפיסת כוחות, שוכבת לי על המיטה בתנוחה כזו או אחרת ואני רק חור שמח בשבילך וזה מספיק.

הכול כאוב כמו שאוהבת עם סימנים שמנסה לראות איך הם מכחילים לאיטם. אין לי מראה בבית וזה מכעיס אותי. רוצה בפעם הבאה יותר סוער, יותר בוער, יותר כואב, פשוט יותר.

נותנת שתיקח אבל אתה עדיין לא משחרר ודואג שאגמור שוב ושוב כי זה מדליק אותך. רוצה אותך מתנשם וחרמן כי זה מה שמדליק אותי. 

חבלים, אזיקים, מצבטים, פלוגרים, ספנקר, ויברטורים. המגוון רחב וההנאה מרובה.

ואתה פורץ לי גבולות כמו איזה כובש ויקינגי ואני בכלל לא ביקשתי. אתה מבהיר לי שזה שונה, אגרסיבי, דומיננטי יותר ומרגישה כמה טוב זה עושה לך וברור לך כמה טוב זה עושה לי.

אז עדיין בהיי וצריכה להשלים שעות שינה ותכף סופ"ש ושאלת לכמה זמן ימשך הסיפוק ומתי אהיה שוב רעבה, אז אני רעבה.

אבל גם זה ברור לך.

וגם רוצה לרקוד וגם את זה אתה יודע.

קוראת כן והרבה.

לאחרונה הגעתי לתובנה.

ספרות בדסמית מחרמנת והרבה, אולי בגלל זה אני חמה כל הזמן.

אז החלטתי לחזור קצת לפנטזיה, מכשפות וכאלה.

יותר מצחיק פחות מחרמן 😉