סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

משקפיים סגולים

ולפעמים וורודים כי בא לי
לפני 4 חודשים. 9 ביולי 2024 בשעה 19:49

כשתלמד לשחרר אדע שאתה בוטח בי, החיה שבך תצוד אותי שוב ושוב וארגיש את הכוחניות שלך בספנקים ובסימנים שישארו על הגוף שלי. 

אתה תחנוק אותי ותגביל לי את הנשימה ואני אפחד ממך קצת אבל אסמוך עליך ואבטח בך מספיק כדי לא לעצור אותך עם מילת בטחון. יודעת שתעצור באותו רגע אם אומר אותה, מכירה אותך בעיניים עצומות.

אתה לא תתן לי לברוח ולעצום עיניים, תדרוש ממני להסתכל עליך כשאתה חונק ומזיין אותי חזק כמו שרק אתה יודע כי אתה מכיר אותי מבפנים ומבחוץ.

אתה תמקם אותי או את הידיים שלי ותאמר לי שלא צריך חבלים היום כי אני לא אזוז ולא אשנה תנוחה, הטרף שלך.

תבקש שאמצוץ לך כי אני אוהבת אבל בעצם גם אתה אוהב ולפעמים כשאתה מתעייף ונשכב על הגב, מושך אותי בשיער למציצה או פשוט מכוון ואני כבר שם. 

אתה תדע בדיוק לכוון כדי שאגמור ואשפריץ שוב ושוב בלי לשים מגבת מתחתינו כי פשוט לא אכפת לך שנשכב אחרי זה בשלולית אחת גדולה.

אתה תמיד תקשיב לי ותשמע את החוויה מהצד שלי כדי שתוכל להעיף אותי שוב בפעם הבאה.

אז אולי הגבר שבך בשליטה אבל ברגע שתשחרר את החיה לצייד, תסמן אותי בנשיכה בגב בלי לשים לב, החיה שולטת באותו הרגע.

תדע שאתה שם איתי במקום בטוח וכמו שאתה שומר עלי אני שומרת עליך גם.

צייד נעים!

 

לפני 6 חודשים. 4 במאי 2024 בשעה 18:54

פוסט קצת עצוב מזהירה מראש.

הסיטואציה הזויה, בליל ההתקפה של אירן אני נוסעת עם אבא שוב לאשפוז באסף הרופא. כבר מתורגלים. חום עלה שוב והדלקת ריאות שלא עוזבת אותו. 9 בערב, מעט אנשים במיון, מפנים מי שאפשר למחלקות והשאר משחררים הבייתה. נשארים אחרונים כמעט 3 לפנות בוקר אני צמודה לחדשות כל הזמן. מפנים לפנימית ח כי היה מאושפז שם כבר שבוע לפני. אבא ישן כל הזמן ואני עם התקף חרדה קטן מכל המצב ההזוי. ציווה אותו למחלקה והנהג אמבולנס פנימי שהסיע אותנו אומר לי להזהר מדורבנים, לא ממש הבנתי וצחקתי איתו ואמרתי שהם יזהרו ממני.

מבצעים קבלה עם האחות והרופאה בשעת לילה מאוחרת ואני יוצאת לכיוון המיון לתפוס מונית. הליכה של כ 5-6 דקות. שונאת ללכת לבד בחושך אבל אין ממש ברירה. שטח בניה ומפתיע אותי דורבן, לא זכרתי שהם כאלו גדולים נראה לי גם הוא נבהל, חזרתי כמה מטרים אחורה ועד שהעזתי להמשיך לצעוד הוא כבר לא היה שם. אמרו לי לאחר מכן שטוב שהוא לא זרק עלי קוצים!

מגיעה למיון מנסה להזמין מונית ב gett אבל לפי המפה אני בנמל תעופה של בירות! הכל משובש...

השעה 4 בבוקר ואני חייבת להגיע הבייתה, 2 מוניות שעומדות שם מקבלות רק מזומן וכספומט לא עובד. עד שמנסה להתארגן עם מזומן עם אחת מפקידות הקבלה 2 המוניות נעלמות.

מנסה שוב את gett והסתדר, מזמינה מונית מחכה מעל חצי שעה ואיכשהו מגיעה בחמש בבוקר הבייתה. 

אז הרפתקאה של לילה, קצת פחד אבל התגברתי.

אז אחרי אשפוז של שבועיים לצערי אבא נפטר הבוקר מסיבוך של דלקת ריאות. לא הספקתי לומר לו שלום אבל כן זוכרת את כל הרגעים הכיפים שחוויתי איתו וכן אמרתי לו שאוהבת אותו ושהיה אבא נפלא. ליטפתי לו את הלחי פעם אחרונה ואמרתי שלום.

אוהבת אותך אבא, שמחה שאתה לא סובל יותר ותשמור עלי מלמעלה 💜

לפני 8 חודשים. 10 במרץ 2024 בשעה 20:31

המילים שעזרו לי לעבור את התקופה, הפוסט של ההתפרקות, רגשות מעורבים, עצבות וחוסר אנרגיות להמשיך ולקוות. עבר.

אבא מרגיש יותר טוב ומתחזק, תודה לכל מי שדאג וחיבק ושלח אנרגיות טובות.

אני מנסה להיות יותר פעילה, הצבתי לעצמי מטרה של 7000 צעדים ביום ואנסה להגיע לעשות יוגה או פילאטיס השבוע. הגב תפוס מהלחץ תמיד נתפס לי כשלחוצה. הייתי פעמיים בחוף הים להליכה בזמן שקיעה כי זה כיף ומזג אוויר שעושה לי טוב ואוויר ונושמת.

רוצה לזרוק את כל ההגנות שלי ולתת לדדי אחד לטפל בי, רוצה את השקט ולא לחשוב קצת מה הלאה ולא לרוץ להביא טפסים לפה ולשם ופשוט נמאס לי להיות מבוגרת קצת ולעשות כל הזמן דברים שצריך.

ופונים אלי ופשוט קשה לי להאמין למה שאומרים ולא בא לי להתחיל מהתחלה שוב.

אז טוב אולי קצת יותר אבל עדיין לא מתמודדת עם הפחדים שלי והנה הודיתי בזה.

 

 

לפני 9 חודשים. 16 בפברואר 2024 בשעה 14:03

אבא שהוא כבר לא אבא, שבר כלי וגוף.

שוכב בביה"ח בהמתנה לפרוצדורה כלשהי שמתעכבת. בירוקורטיה יש לי רגשי שנאה למילה הזאת. נלחמים בתחנות רוח וכל צעד נראה שמרחיק אותנו יותר מהמטרה. הבריאות של אבא.

גם לא בטוח שזה ממש יעזור בגלל הגיל והדמנציה והרדמה מלאה והחלמה והסיכוי יורד וסיבוכים ובלה בלה בלה.

מאכילה אותו כמו תינוק קצת פירה ומרק עם מגבת סינור על הצוואר שלו, כל ביס זו הצלחה כי גם אין לו תאבון וירד במשקל מכל האישפוזים ובכלל מדי פעם אומר שנמאס לו וזה ברגעים שהוא צלול. ומתייבש אז שמים אינפוזיה והוא תולש אותה כי הוא לא יודע איפה הוא, והידיים שלו עם שטפי דם ועור דקיק שכל פצע הוא פתוח וכואב. 

הוא מספר סיפורים דמיוניים שמתערבבים עם מציאות של לפני 30 ו 40 שנים. ממלמל לו מתוך שינה בכל מיני שפות שדיבר פעם שוטף.

האבא החכם שלי, המנומס, היקה פוץ הכי משעשע כבר לא פה איתי בחדר. משהו כבר לקח לי אותו די מזמן. עושה בייביסיטר לגופה ספק חיה ונושמת שנאחזת בשארית כוחותיה בעולם הזה.

אז אני מסתכלת ואומרת לא עדיף כבר שימות?

כשיגיע תורי אני רוצה קופסת כדורי שינה ולסיים את זה כמה שיותר מהר, לא רוצה להסחב ככה בחיים ולהיות לנטל על המשפחה שלי. אני אוותר ובקלות. חוויתי מספיק וזהו.

בינתיים אני פה והדמעות זולגות.

לפני 11 חודשים. 28 בנובמבר 2023 בשעה 15:28

הקעקוע מושלם, כאב ברמות ועשה לי טוב לכמה שעות ועוד כמה ימים אחרי כששרף וכאב.

כוויה זה סימן יפה שנשאר כמה ימים.

לרקוד כמה שעות כשאני שיכורה זה בכלל מדהים. ניתוק לכמה שעות ומזל שעטופה בחברות צמודות שהשגיחו עלי. הגוף הכואב היום מזכיר לי עם כל צעד שאני זקנה (הייתי חייבת להיות פולניה איפשהו בפוסט הזה).

טוב זו סתם עבודה בעיניים כי חסר לי.

 

לפני שנה. 16 בנובמבר 2023 בשעה 9:13

מרוב שצריכה כאב ואין קבעתי לי תור לקעקוע.

חושבת על המרפק (אאוץ') בטח אשתפן בסוף.

זהו אין פואנטה

 

לפני שנה. 9 בספטמבר 2023 בשעה 18:33

הוא מצייר עלי. עיניים מכוסות עם צעיף.

יושבת מולו, צבעי המים כבר חיכו על השולחן כשהגעתי עם סט מכחולים מכובד.

תאורה מעומעמת, לא שזה מעניין אותי כי לא רואה. מוזיקה שבחרתי ברקע. 

מתחיל על יבש, קצת מדגדג פה ושם,  מעביר ברפרוף עדין על הכתפיים, חזה, פטמות, נעים לי ואני נרגעת עם המגע ומחכה להמשך. 

שומעת את הנשימות שלי ואז משיכה ראשונה של צבע קריר, אני מצטמררת והוא ממשיך ואין לי מושג מה הוא מצייר עלי וכמה דקות עוברות. שומעת כשהוא מנקה את המכחול במים ורשרושים ומרגישה את הרגליים שלו תוחמות אותי וזה כל כך מעיף אותי, טיפות של צבע נוזלות עלי ועוד משיחות ועובר לפטמה השניה ואז לבטן ולצוואר ומצייר עלי עוד ומדמיינת אולי את הצבעים אבל בעצם לא חושבת ורק מחכה לנגיעה הבאה של המכחול. מרגישה שחלק מהצבעים כבר התייבשו ואת העור מושך קצת ומתכווץ וזו עוד תחושה שלא מכירה. 

פותח לי את הרגליים ומלטף ואני הכי רטובה וחרמנית ורק אומר שטוב שהייתה מגבת.

קנבס אנושי שלו.

 

לפני שנה. 5 בספטמבר 2023 בשעה 17:14

אני שוכבת על הבטן או יושבת על כסא או עומדת.

תמקם אותי.

אני הקנבס שלך או הדף הלבן או הזונה.

תשתמש בי.

עם מכחול, עם הלשון או גלגל שיניים.

תצייר עלי.

עם פלוגר או ספנקר או כף היד שלך.

תסמן אותי.

עם חבלים או שרשראות או אזיקים.

תגביל אותי.

עם כיסוי עיניים או אוזניות או גאג.

תעמעם אותי.

עם מילה או פקודה ורק מלשמוע אותך.

תשחרר אותי.

עם זיון וחדירה או צעצוע.

תגמיר אותי.

ואני רק אחייך בזמן שאתה חודר לי לראש ומעיף אותי.

ומה איתך? אתה כבר נהנה רק מלהיות שם איתי.

לפני שנה. 3 בספטמבר 2023 בשעה 17:44

שוכבת על הספה עירומה אחרי מקלחת כי ככה הכי כיף, המאוורר נעים לי על הגוף.

אוכלת נקטרינה וכל המיצים נוזלים לי על הסנטר, מלקקת מה שיכולה עם הלשון ונעזרת עם האצבע למקומות שלא מגיעה.

בום, מתחרמנת מעצמי והדמיון ישר מקפיץ אותי לסשן. קשורה למיטה, אתה מניח עלי פירות קרירים ומלקק תוך כדי. הקונטרסט בין הפרי הקר ללשון החמה שלך מעיף אותי. אתה מרים עם הפה שלך חתיכת נקטרינה ומביא לי אותה לפה, מלקלק לי את הפינה של הפה ואז מנשק במלוא התאווה, תוך כדי שאני עדיין לועסת את הפרי, מכניס את הלשון שלך לפה שלי וכך בתוך הביס האינטימי אתה חודר לתוכי. מסתכלת לך בעיניים ואנחנו הכי שם ביחד, מבינים בלי לדבר.

מסיים את הנשיקה בליקוק נוסף של כל המיצים שהתערבבו להם.

חוזר לגוף שלי שמכוסה פירות, נוגס בענב ולאחר מכן בפטמה שלי, אני מקשתת את הגב מהכאב וההנאה ואתה עובר לפטמה השנייה, מלקק ונוגס וצובט. דוחף לי גם ענב לפה כדי שאהיה עסוקה ומתקיף את הכוס והדגדגן עם הפה והאצבעות.

כבר מזמן לא נהניתי מאכילת פרי בצורה הזו.

אז מתי סשן האוכל הבא שלי?

לפני שנה. 9 באוגוסט 2023 בשעה 17:41

אבל אף אחד לא שם לב

אני עושה הכל לכולם ומנסה לרצות

מותשת ולא נושמת בשבילי

שונאת את כולם

אוהבת יותר מדי

כבר מזמן לא שחררתי והרגשתי

מזמן לא הרגשתי קטנה עם יד מלטפת

זה כבר לא עניין של חרמנות

קצת שכחתי מי אני 

ויש שחושבים שאני מושלמת

ובפנים אני מפורקת עם חיוך מזויף

ואני לא רוצה לוותר לעצמי

ולא צריכה שיבקשו ממני כלום

אני רוצה קצת להיות

קצת להרגיש

קצת שיקשיבו לי

מבטיחה שאהיה טובה 

כי זו אני

אבל לפעמים אוהבת לעשות דווקא

כי אחרת מה זה שווה?